דקארט- הגיונות: ההגיון השישי

דקארט- הגיונות: היגיון שישי

בהיגיון זה עוסק דקארט בהוכחת קיומם של הדברים החומריים. לב הענין הוא להגדיר את הגופים דרך מושג ההתפשטות אשר אותו אנו תופסים באופן ברור ומובחן. לכן, למעשה אנו תופסים את הגופים עצמם באופן ברור ומובחן. מכיוון שאני רואה גופים ואני חש בהם, ומכיוון שהאל הוא טוב והוא לא מנסה לתעתע בי, אין לי שום סיבה לחשוב שאני טועה כאשר אני תופס את הגופים החומריים. זהו מהלך דומה להגדרת האל. הוא מגדיר את החומר כדבר שמתפשט, ומשום שניתן לתפוס זאת באופן ברור ומובחן אין ספק שהגופים הם קיימים.

יש לשאול מה עושה דקארט כאשר הוא נתקל בתופעות שאינן מובנות באופן מכאניסטי. מה שמהווה קושי גדול עבור דקארט הוא מה שקוראים לו תופעות ביולוגיות כגון התרבות והולדה. איך ניתן להסביר את תופעות החיים, דבר חי או מהות, באופן טהור. ראשית ראוי לומר שדקארט לא מכחיש את הבעיה. הוא מודע לבעיה והוא דן בה. במאמר על המתודה הוא מטפל בבעיה זו באופן יותר יסודי (פרק חמישי). ע"פ אריסטו בספר על הנפש ההבדל בין החי לדומם הוא שלחיים יש נפש ולדומם אין נפש. לצמחים יש מה שנקרא "צמחי". לבעלי החיים יש בנוסף לכך יכולות חישה, ולבני האדם יש גם את יכולות הדיבור והחשיבה. בשונה מכך, אומר דקארט שכאשר הוא מדבר על האדם הוא מתייחס אליו כאל חומר מתפשט. בעלי החיים אינם אלא אוטומטים משוכללים, ובן האדם בכללם. מה שמבדיל את האדם מבעלי החיים הוא הנפש שלו. דקארט מבחין בין המכונות הטבעיות (יצורים חיים) והמכונות הלא טבעיות, ואומר שכמו שהאדם היה יכול ליצור מכונות משוכללות, פשוט שהאל יכול ליצור מכונה משוכללת כמו היצורים החיים. מכונות אלה הם כל כך משוכללות שאנחנו לא יכולים להבין את כל המכאניזמים הקטנים שלהם. טענתו של לייבניץ היא שיש למכונות הטבעיות יכולת וויסות עצמי (תיקון עצמי), ולכן הוא לא מסיק מהאחת לשניה.

גישתו של דקארט היא שהגוף והנפש מובחנים אחד מהשני. הוא סובר כך בהמשך לכך שהדבר שמבחין בין אדם לבהמה הוא הנפש, ומעבר לקיומה של הנפש אין הבדל בין האדם לבהמה ולשאר מכונות לא טבעיות.

בדבר אחד מסכים דקארט עם אריסטו בנושא זה. האדם מובחן משאר מכונות בכך שהוא יכול לדבר. כל מטומטם מסוגל לדבר וליצור משפטים שהוא לא שמע מעולם. כך ניתן להבחין בין דבר שיש לו נפש ודבר שאין לו נפש. אי אפשר להסביר את המחשבה והנפש באופן מכאניסטי ולכן דקארט מכיר בקיומה של הנפש. מה שמחבר את הגוף עם המחשבה הוא הנפש.

תחושת האני העמוקה אצל דקארט קשורה במחשבה. הוא מגיע למסקנה שיש לו קשר אינטימי יותר עם הגוף שלו מאשר עם גופים אחרים. תחושות של רעב וצמא גורמים לו להבין שהוא לא כמו קברניט בספינה, אלא הגוף והנפש שלו הם כמו אחד. ישות הגוף והישות החושבת, אשר הן שתי ישויות שונות, הן ישות אחת. שכן אילולא היו מחוברות לא הייתי חש את תחושות של רעב וצמא, אלא הייתי בוחן את הגוף באופן קר ורואה מה אינו כשורה. יש איזשהו קשר בין הגוף והנפש ואני לא יודע איך להסביר אותו. ניסוחו של דקארט לבעיה של החיבור בין גוף לנפש הוא ניסוח חד ומדויק, משום שהוא מתמודד עם הבעיה בכל העוצמה. אצל אריסטו הבעיה הלא מתעוררת כלל משום שאין הפרדה בין גוף לנפש. הנפש אצל אריסטו והיא חלק בלתי נפרד ממהותו של האדם.

דקארט אומר שהמוח שולש תחושות אל כל הגוף. הסברו לכך הוא מאוד פיזיולוגי. התנועה החיצונית משפיעה על המוח, והמוח משפיע על חלקיו הקטנים ביותר. השפעתו החשובה ביותר של דקארט היא ניסוח הבעיה של גוף ונפש אשר אנו עוסקים בה עד היום.

פילוסופיה של העת החדשה – סיכומים

סיכומים אקדמיים