ההוכחה הראשונה של דקארט לקיום האלוהים

דקארט מבקש להוכיח את קיום האל אך ורק מתוך עצמו, דרך אינטרוספקציה, ולא באמצעות דברים חיצוניים.

ספירת המלאי

בפתיחת הוכחה זו עושה ההוגה ספירת מלאי של כל הרוח שלו – של כל מחשבותיו.

במהלך הדיון הזה טובע דקארט את המונח הפילוסופי החשוב 'אידיאה'. אידאה היא "צורתה של המחשבה". זה הדבר שנתפס ברוח באופן בלתי אמצעי.

עם זאת, ישנן עוד מחשבות מלבד האידאה, שהן פעולות על האידאה. פעולות כאלה יכולות להיות: 1. רציה (אני רוצה שוקולד זו פעולה שנעשית על אידאת השוקולד), 2. פעולות של חריצת משפט (אלוהים קיים הוא חיוב של אידאת אלוהים).

ישנם שני עקרונות לסיווג האידיאה – 1. לפי הדמיות שלה למושא שלה (לכל אידאה יש מושא ממשי או דמיוני), 2. מקורה הסיבתי של האידאה (מה המקור שהביא את האידאה לרוחי).

דקארט מביא דוגמה משתי האידיאות של השמש, האחת ככדור צהוב בשמיים (האידיאה שנקלטת בחושים), והשניה כציר של כוכבי הלכת (האידיאה שהמדע מספק לנו). הראשונה היא דימוי, והשניה היא תיאור במונחים מדעיים. לדעת דקארט תמונת העולם המתקבלת מהמדע עולה על תמונת העולם המתקבלת בחושים. לכן, כשאני רואה את השמש בחושים ככדור צהוב בשמיים, אני רואה רק את האידאה החושית שלה, ולא אותה עצמה. אנחנו רואים את המושאים בעקיפין דרך האידאות שלהם, ולא ישירות.

אליבא דדקארט, השמש היא שגורמת את האידאה היומיומית הרגילה שלה. לגבי האידאה המדעית, דקארט מציע שתי אופציות – 1. זו אידיאה שהוא עצמו יצר, 2. זו אידאה שטבועה בו מלידה (כלומר, שהיתה בנו תמיד, ולא התקבלה ע"י החושים).

אני מדמה את השמש באמצעות האידאה החזותית. באמצעות האידיעה המדעית אני חושב על השמש. כבר ראינו בחתיכת השעווה שזה דיון מושגי מחשבתי, ולא מעשי לגבי מה שאנחנו רואים.

לסיכום: בשלב זה יש לנו 2 שאלות על כל אידאה:

1. האם האידיאה דומה למושא שלה?

2. האם המושא שלה הוא גם סיבתה, ואם לא – האם יש לה סיבה אחרת.

יש 3 מקורות לאידיאות:

1. אידיאות טבועות מלידה,

2. אידיאות הבאות מן החוץ (כלומר, שהמושאים שלהן גורמים אותם)
3. אידאות שממציא הסובייקט.

הקשר הסיבתי

בשלב זה יש חשיבות לקשר הסיבתי, שכן אם נמצא אידיאה שמקורה לא בנו, נדע שיש דבר חיצוני שהוא הסיבה של האידאה הזו.

דקארט מבין את הסיבתיות במידה רבה כמו ההשקפה המסורתית של קודמיו מימי הביניים. היה ברור לו שלכל דבר יש סיבה, ושהסיבה של הדבר צריכה להיות משהו מושלם יותר מהדבר עצמו (כלומר, משהו בעל ממשות גבוהה יותר). היותר אינו יכול להיווצר מן הפחות.

לדוגמה, בשביל ליצור אבן צריך שיהיה בדבר שיוצר אותה את כל מה שהאבן מכילה (אולי כמו שבשביל ליצור ילד צריך שבבטן האם יהיו כל החומרים של הילד).

דרגת ממשות אצל דקארט אינה קשורה לעובדת מציאותו. דרגת הממשות של דבר גדלה ככל שהוא מורכב יותר ומושלם יותר (למשל, מכונת זמן היא בעלת דרגת ממשות גבוהה, למרות שהיא כלל אינה קיימת).

דקארט מבחין בין עצם, אופן ומקרה. לעצם תמיד יש דרגת ממשות גבוהה יותר (למשל, לאני דרגת ממשות גבוהה יותר מלמחשבות שלו, כי האני-העצם הוא מה שיוצר את המחשבות).

[מושגים:

ממשות אובייקטיבית – ממשות שניתנת לחפץ כשהוא משמש מושא למחשבה של מישהו. כלומר, בלשון ימינו – הממשות הסובייקטיבית שחפץ נותן למי שחושב עליו.

ממשות צורנית (פורמלית) – ממשות של המושא מהבחינה שהוא באמת קיים מחוץ לשכלנו. בלשון ימינו היינו קוראים לכך ממשות אובייקטיבית.

ממשות מובהקת (אמיננטית) – ממשות של דבר שדרגת הממשות שלו יותר גבוהה מזו הנחוצה ע"מ ליצור את התולדה. ממשות זו לא מוגבלת להגדרה (צורה), שלא כמו הממשות הצורנית.]

למשל – כשאנו רואים עץ, הממשות האובייקטיבית היא מה שהעץ גורם לי לראות, ממשותו הצורנית היא בהיותו שם בגן, ממשותו המובהקת היא זה שיש לו צבע ירוק – שהעץ יכול לגרום לצבע הירוק. בחלום יש רק ממשות אובייקטיבית.

חשוב לזכור, שגם לאידיאות של דברים לא מציאותיים יכולה להיות ממשות צורנית. כלומר, כשאנו דנים בסיבתם של אידיאות, צריך לחשוב לא רק על התוכן של האידיאה, אלא גם על העובדה שהן קיימות אצלי פסיכולוגית (מה שמצריך סיבה בפני עצמו, בלי קשר למציאות של המושא של האידיאה).

כעת אומר דקארט, ששום אדם לא יכול להמציא אידאות שדרגת הממשות האובייקטיבית שלהן עולה על דרגת הממשות הצורנית שלו. (כלומר, התוכן של האידיאה לא יכול לעלות על מה שהאדם מסוגל להמציא בדרגת הממשות הצורנית שלו).

ההוכחה עצמה

כעת בוחן ההוגה את האידאות שיש לו, ומגלה שכל אחת מהן היא בעלת תוכן שהוא מסוגל להמציא (כלומר, אידיאות שהממשות האובייקטיבית שלהן נמוכה מהממשות הצורנית שלו).

חוץ מאידיאת אלוהים. דקארט ממשיך את האפיון של אלוהים בתור שלמות אינסופית.

זו אידיאה שממשותה האובייקטיבית עולה על הממשות הצורנית של האדם.

מהלך ההוכחה:

1. מצויה בי אידאה של שלמות אינסופית;

2. האידאה שיש לי מעצמי היא של סופיות ואי-שלמות;
3. לסיבה צריכה להיות ממשות (צורנית או מובהקת) לפחות כמו התולדה;

לכן,

4. סיבת אידאת השלמות האינסופית שבי צריכה להיות שלמות אינסופית;
5. אלוהים הוא שלמות אינסופית;
6. לא אני הוא זה שיצרתי את אידאת אלוהים;
7. סיבת האידיאה של אלוהים היא אלוהים, בכבודו ובעצמו;

ולכן,

1. אלוהים קיים.

חשוב להבחין בהבחנה האריסטוטלית בין אינסופיות בכח (שמאופיינת בשלילת הסוף, ככל שמתקדמים יותר מתקרבים יותר לאינסוף), לבין אינסופיות בפועל (שהיא חיובית, וכולה מתממשת בבת-אחת, בלי שצריך לשלול משהו כדי להתקרב אליה).

האינסופיות שדקארט מצא באלוהים היא אינסופיות בפועל, ולא בכח. פויירבך טען שהאדם המציא את אלוהים, ע"י שלילת כל חסרונותיו (הוא כן יכול לעוף, לא כמו שהאדם לא יכול, הוא כל כל-יכול, לא כמו האדם). דקארט היה טוען שזה בלתי אפשרי, ושהאדם לא היה מסוגל לחשוב מעצמו על אידיאה של שלמות יותר גבוהה ממנו. להפך, הדרך היחידה של האדם לדעת שיש לו חסרון היא ע"י אידאת השלמות שיש בו. אידאת האינסופיות קודמת מבחינה הגיונית לאידאה הסופיות.

קשיים בהוכחה

1. אם האידאה של האדם מאלוהים קודמת לאידאת עצמו, היה צריך להתחיל את שיקול הדעת של ההוגה מאלוהים, ולא מהספק ומהאדם עצמו (כמו ששפינוזה מתחיל מאלוהים).

2. איך בתחילת ההגיון יש להוגה אידאה בהירה ומובחנת של האני שלו כדבר חושב, וכעת אומר דקארט שהאידאה של אלוהים קודמת לאידאה של האני? אם האידאה של האני לא בהירה ומובחנת – אין טעם לכל שיקול הדעת עד לכאן.

דקארט עצמו מתרץ ואומר שהאינסופיות קודמת עקרונית, ולא בזמן. במהלך שיקול הדעת מגיעים קודם כל לאני, אבל בעצם מבחינה עקרונית האינסופיות קודמת לכך.