ראייתו של אפלטון לגבי החינוך, הוא כי יש אנשים שיש בהם תכונה מולדת שמאפשרת להם להיות שומרים ויכולים להתחנך לכך, וכאלה שלא. בנוסף, חינוך השומרים בשנים הראשונות הוא קריטי, כי זהו השלב הפורמטיבי של החינוך לערכים. לכן לא ניתן להשאיר את החינוך בשנים אלה בידי המשפחות כך שלכל אחד יהיה חינוך שונה והשומרים יהיו בקונפליקט (פנימי ואחד עם השני). לכן יש לפקח בצורה מאוד מדוקדקת על המחזות והשירים שמותר לחנכם באמצעותם, כך שיעוצבו בצורה מוסרית וטובה למדינה. לא ניתן לחנך כמקובל באמצעות הומרוס והסיודוס, כי דמויות האלים אצלם עושות מעשים רעים, שלא יאה לשומר שיעשם. יש לספר להם את מה שאפלטון קורא לו "השקר האצילי", מיתוס שייצור בהם את הסגולה הטובה. בנוסף יחונכו בעזרת החינוך המוזי והגימנזיסטי, כשלכל אחד מהם יהיה חלקו במידה הראויה, כדי לא לרכך או להקשיח אותם יתר על המידה. חינוך זה נועד ליצור אצל השומרים את האינטואיציה הנכונה לגבי כל שאלה מוסרית ופוליטית, וליצור את השכבה השולטת האידיאלית.
אך החינוך אינו מספיק- יש צורך גם באורח חיים מסוים המתאים למעמד זה. השומרים (אותם אפלטון מפריד בשלב מסוים ל"שומרים"- שליטים שיתגלה בהמשך שצריכים שיהיו פילוסופים– ו"מגינים"- אלה שיגנו על המדינה פיזית) צריכים לחיות חיים נטולי רכוש פרטי, בחיים משותפים לגמרי בהם הדברים היחידים שיש לך הם אלה שאתה צריך להכרח. נשים וגברים במעמד השומרים יהיו שווים לגמרי, בין אם זה ביכולת לפילוסופיה או יכולת למלחמה- כל אחד יכול לבצע תפקיד לפי יכולתו בלבד. כמו כן, ובצורה שונה קיצונית מהחברה כפי שהיא התקיימה אז וגם היום, אפלטון שובר את מבנה המשפחה בכך שכל הילדים של השומרים יהיו משותפים לכולם, ואלה לא יידעו אפילו מיהו בנו של מי, כך שכל השומרים ירגישו שכל השאר הם משפחתם, בניהם/הוריהם. חשוב לציין כי לעתים ילד של שומרים לא יהיה ראוי למעמד ויועבר לחברת האומנים ובעלי המלאכה, ולעתים להיפך- ילד מהמעמד התחתון שמוכשר במיוחד יוכל להכנס לחברת השומרים. אפלטון טוען שבתוך מעמד השומרים לא יהיה צורך בחוקים מלבד חוקים דתיים, כי בכל שאר הדברים הם יידעו מה לעשות לפי חינוכם.
אחד הקשיים שמעלה גלאוקון בפני סוקרטס הוא שהשומרים לא יהיו מאושרים. בתשובתו הראשונית הוא עונה שאנו לא מחפשים אחר האושר לחלק מהמדינה, אלא למדינה כולה, ולכן אין זו בעיה.
בשלב זה סוקרטס אומר שהמדינה גדולה מספיק כדי לנסות להבין מתוכה מהו הצדק. הוא מפריד את הסגולה הטובה לחלקיה המקובלים באותה עת: חכמה, ישוב דעת, אומץ לב וצדק. החכמה במדינה תהיה אצל השומרים השליטים, אומץ הלב אצל המגינים, וישוב הדעת אצל כולם, כי כולם יודעים את מקומם. כאן מגיעים להגדרת הצדק: בכך שכל אחד יעשה את מלאכתו וחלקו שלו ולא יותר ולא פחות ממנו- ש"אדם יעשה את שלו, וידו לא תהיה בכל". כמו כן לכל אחד יהיה את הרכוש שמגיע לו.
כאן סוקרטס חוזר לאדם היחיד, ומנסה למצוא את אותן תכונות אצלו. בשביל זה יש צורך לחלק את הנפש, כי אם היא דבר פשוט ולא מחולק היא תצטרך להיות חכמה כולה או מיושבת בדעתה כולה, ולכן לא ניתן שהחכמה תשלוט על ישוב הדעת- תיאור המדינה לא יתאים כדי להבין מהו הצדק בתוך הנפש. בשביל זה הוא מגייס את עקרון הסתירה של פרמנידס, אך מחליש אותו: הוא אומר שלא יכול להיות שבאותו דבר עצמו באותו זמן יתקיימו תכונות הפוכות, אך יש מעמד ביניים. בעולם האידיאות יש רק הווה ולא הווה, יש או אין, אך בעולם המוחש אין דברים מוחלטים. אין דבר שהוא יפה ובאותו זמן מכוער, אך בזמן אחר או יחסית למשהו אחר הוא כן מכוער. מכאן שאם נמצא סתירה בתוך הנפש, היא חייבת להיות מחולקת, כי הנפש הפשוטה לא יכולה לסבול סתירה פנימית. הוא אומר שבנפש יש כוחות שונים שמושכים לכיוונים שונים- תאוות והגיון, כלומר הנפש מחולקת לפחות לשני אלה. אך אנו רואים כי זה לא מספיק, כי לפעמים אנו פועלים בצורות שאינן לא מן ההגיון ולא מן התאוות, כמו בפעמים בהן עושים דברים בהתאם לתאוות, אך מוכיחים את עצמנו על כך. זוהי לא פעולה לא הגיונית ולא תאוותית. אפלטון קורא לאותו דבר העוז שבנפש, ותפקידו למשוך לכיוון ההגיון ולהיאבק בתאוות. הוא החלק הפועל, הגורם למוסר ובושה וכדומה. אותו עוז הוא החלק הניתן לחינוך ועיצוב, הוא החלק שניתן להשפיע עליו. ההגיון והתאוות יפעלו באופן אוטומטי בלעדיו. אם העוז הוא בר חינוך, אז ניתן לחנך אותו בצורה טובה או רעה, כי העוז מנסה להצטיין לפי הנורמות שלפיהן הוא עוצב.
סוקרטס חוזר שוב למשל המדינה, ולאחר תיאורים נוספים לאורח החיים בה, הוא אומר שכדי להביא לכך שאותה מדינה תוכל להתקיים, השינוי הקטן והפשוט ביותר שניתן לעשות הוא זה שהשליטים יהיו פילוסופים. כאן הוא מתחיל בהגדרה של מיהו פילוסוף אמיתי. קודם כל, ניתן להפוך לפילוסוף רק כאשר אתה מבוגר, לאחר שהוכחת את עצמך במשך שנים במעמד השומרים. רק המוכשרים ביותר מסוגלים להיות פילוסופים אמיתיים. המדע החשוב ביותר שבו מתעסק פילוסוף הוא הכרת האידיאה של הטוב. בשביל להסביר זאת אפלטון מביא שלושה משלים: משל השמש, משל הקו המחולק ומשל המערה.
במשל השמש הוא ממשיל את הראייה לידיעה. כדי שהעין תוכל לראות את הדברים הנראים, אנו זקוקים לאור, אותו מייצרת השמש. באופן דומה, כדי שהשכל/תבונה תוכל לדעת את מושאי הידיעה (האידיאות), אנו זקוקים ליחסים/רציונאליות (לא ברור לגמרי מהו הנמשל אליו ממשיל אפלטון את האור, זוהי פרשנות בלבד), אותה מאפשרת אידיאת הטוב.
במשל הקו המחולק אפלטון משרטט מעין סכימה אונטולוגית- מה יש בעולם. אם משרטטים קו, מחלקים אותו לפי יחס לא שווה, ואז כל חלק ממנו מחלקים באותו יחס, כל חלק יתאים לפיו לדרגת ממשות מסוימת. החצי הקטן הוא החלק המוחש של העולם, ובו החלוקה היא לצללים ובבואות בחלקו הקטן ולעצמים בעלי ממשות בחלקו הגדול. החצי הגדול של הקו הוא החלק המושכל, וחלקו הקטן הוא חלק הבבואות המושכלות (הכולל אובייקטים מתמטיים וחוקי טבע) וחלקו הגדול הוא האידיאות והידיעה האמיתית- שהוא החלק הקיים בישות האמיתית ביותר, יציבה ונצחית לעומת המוחש. לכל חלק כזה הוא מייחס חלק מההכרה- הצללים הם הדימוי והעצמים המוחשים הם האמונה, שביחד יוצרים את עולם הסברה- הדוקסה. הבבואות המושכלות הוא תחום הדיאנויה- חשיבה מדעית ומחשבה, והאידיאות הן השכל, וביחד הן יוצרות את האפיסטמיה, הידיעה. לפי אפלטון הפילוסופים האמיתיים הם היחידים שמסוגלים להגיע לשכל, ולא רק לסברה ולמחשבה. יש צורך בעלייה בסולם דרגות הממשות וההכרה באמצעות הדיאלקטיקה, ואותו לימוד, גם אם לא נגיע לרמה הגבוהה ביותר, הוא שיפור והשאיפה הנעלה ביותר.
