על האמנה החברתית-
מצב הטבע
שאלת מחקר גינאלוגית
לז"ז רוסו יש תפיסה של מצב טבע, שעליו ידבר עליו באמנה החברתית. מעבר למנגנון ייצור של מצב מהותי לטבע האדם, כמו אצל הובס ולוק, אצל רוסו יש יסוד גיניאלוגי שבו הוא מנסה לאפיין מאיפה באנו. הוא חושב באיזשהו מובן אבולוציוני, עם תפיסת הקניין, היסוד התחרותי, בצע כסף, כל היסודות החברתיים הללו- כיצד האם נוצרים? התשובה היא כי אנו דומים לבעלי החיים, ועם זאת נשאלת שאלה נוספת- מה מבדיל אותנו מבעלי החיים? במצב הטבע שלו בני האדם הם יצורים שקטים, נחמדים, בעלי חמלה ואמפתיה אחד כלפי השני כמו שבעלי החיים רואים את בני מינם סובלים, הם מגיבים באכפתיות. זה הבסיס למוסר האנושי במובן העמוק של המילה. רוסו אומר "טבע האדם טוב מנעוריו", כלומר נעוריו זה מצב הטבע, אי שם בהתחלה, אנו בשורשינו יצורים טובים. הפוך מהובס, ושונה מלוק, אצל רוסו יש חיים הרמוניים של האדם עם בני מינם ועם הסביבה. הוא היה אנטי עירוני, דגל בחיים עם הטבע בשלמות. הוא מציג בחיבור אחר על מקורות אי השוויון בבני האדם את ההתפתחות שהובילה למצב היום.
רוסו מוסיף שבמצב הטבע חיינו כמו בהמות, "מטומטמים"- לא היה לנו מדע, אומנות, מבנה חברתי, מוסר במובן המפותח. כל אחד קיים את החיים שלו, בלי אמביציה. חשוב להזכיר שרוסו לא רומנטיקן במובן של חזרה אחורה, ברמה של תולדות האנושות את הנעשה אי אפשר להשיב, כמו שאדם לא יכול לחזור לילדותו. "אי נחת של תרבות" (פרויד).
מה נשאר לנו לעשות?
במצב הטראגי הזה שבו כל חיינו הם מסכות, אפשר לנסות לעשות פילוסופיה פוליטית, כלומר פוליטיקה בדרך הנכונה. באמצעות הפילוסופיה להבין כיצד להתמודד עם המצב. הוא מכתיר את הקניין כאסון הגדול, הפושע הגדול ביותר באנושות הוא הראשון שאמר "שלי". על גבי השייכות נוצר הכסף, קפיטל, תחרות, שליטה וכו’. התיקון היחיד שיכול להיות לגורלנו זה תיקון פוליטי.
האמנה החברתית 1762
ספרו "האמנה החברתית" זכה לתהודה גדולה, אך גם להסתייגות גדולה. זה הספר הכי קנטיאני שרוסו כתב, למרות שקאנט היה אחרי רוסו. מסופר שהתמונה היחידה שהייתה בחדרו של קאנט הייתה של רוסו.
ספר ראשון, פרק א'
"האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים". מה שנשאר בנו קשור למצב הטבעי, זה רק כשאנו נולדים. אנו לא שולטים באף אחד ואף אחד לא שולט בנו. אבל, איך זה אפשרי שבגיל מבוגר יותר אף אחד לא חופשי. זו שאלת המחקר שלו, ואחר כך הוא מחפש כיצד לשנות זאת. יש כאן פרדוקס לכאורה של חופשיים ומשועבדים בעת ובעונה אחת.
מושג המפתח הוא "חירות"- אילו סוגי חירויות יש, כיצד להבטיח חירות, ולמה חירות פוליטית זה המקסימום שאפשר לצפות לו. רוסו עצמו מבדיל בין חירות טבעית לחירות אזרחית. רק במשטר דמוקרטי מתקדם אנו יכולים לעשות מעבר מהחירות הטבעית לחירות האזרחית. אנו לא יכולים לשמר את החירות הטבעית, ולכן אין בררה אלא לעבור למשטר הדמוקרטי שבו תבוא לידי ביטוי החירות בצורתה האזרחית. הוא אומר שעדיף היה לבודד את הילד מהחברה, ולא להנחית עליו נורמות, לתת לו לחקור לבד ובכך לאפשר לו לפתח את החירות הטבעית שלו. רוסו היה שמח אם היינו מאמצים את ה"ספונטאניות". אבל, לא משנה כמה שנעזור לילד לפתח חירות אישית, בגיל מסוים, צריך ללמד אותו את עובדות החיים. דרישות נורמטיביות, כפיפות אזרחית לשלטון, גורמים כלכליים, מאבקי כוח. זה מעבר בלתי נמנע, ואי אפשר לומר שננהל את כל החיים כילדים בטבע. את המעבר לחירות האזרחית צריך לעשות בשכל, ולקבוע את הנורמות האזרחיות הכי רציונאליות שיש. התבונה במעבר זה היא בעלת משמעות יתרה. התבונה אמנם היא זאת שגורמת לנו לצאת מהמצב הטבעי, אך מצד שני היא יכולה לעזור לנו להתמודד עם המצב החדש
רפובליקה res publica – העניין\אינטרס ציבורי. זה הדבר המשותף לכל בני האדם, וזה הרעיון הרפובליקאי דמוקרטי שבלעדיו אין לנו חירות אזרחית. חירות אזרחית יש רק למי שרואה לנגד עיניו את העניין הציבורי. זה לא עולה בקנה אחד, לא עם מלוכה ולא עם רפובליקות רב תרבותיות של ימינו, שמנסות לשמר למרות הקונפליקט המתוח את האינטרסים שיש לקבוצות מיעוט בחברה. רוסו חשב שרפובליקה רב תרבותית מועדת לכישלון.
* צרפת בשנים האחרונות מנסה לשמר משהו מהרעיון של רוסו, מה שמאחד את הרפובליקה זה עניין שמשותף לכולם. אם מישהו מרגיש שהוא לא יכול לקחת חלק בעניין המשותף אין לו מקום. לדוגמא, איסור לבישת רעלה לבתי ספר בצרפת.
מעבר למצב המדיני
השאלה הגדולה של רוסו היא איך עוברים מהמצב הטבעי שבו האדם הוא טוב מנעוריו, למצב מדיני מבלי להפוך לעריצים או לעבדים. רוסו ממשיך באומרו שאנחנו לא יכולים לשעבד את עצמנו מרצון לעבדות (בדיוק מה שעושה הנתין כלפי הריבון בתיאוריה של הובס). לדעת רוסו (כמו גם לוק) זה תרתי דסתרי. הפתרון לדעת רוסו הוא ליצור מערכת נורמטיבית שבה האדם משועבד אך ורק לעצמו. כשמדובר על חיים קהילתיים הדרך היחידה היא לשעבד את עצמנו לעצמנו, אבל לא באופן פרטי כי אם באופן קולקטיבי. (השווה-מושג הצו הקטגורי של קאנט). כולנו, לדעת רוסו, כל היצורים התבוניים, משועבדים לרצונות הקולקטיביים.
"בגלל אישיותו המיוחדת של כל אחד מבעלי האמנה יוצרת פעולה זו של הסכמה קולקטיבית…"[2]
את הקבילה המדינית אצל רוסו מנהלים פקידי ציבור ("קצינים" בתרגום)-ממשלה, אוליגרכיה, אסיפה קטנה, מפקד הצבא וכו', אך אף אחד מהם הוא לא ריבון- הריבון הוא העם.
אצלנו הכנסת היא ריבונית במובן של חקיקת החוקים, אך העם הוא הריבון בבחירתו מי ייצג אותו בכנסת. אצל רוסו מהותם של הקצינים היא רק לסדר לנו את החיים, ותו לא.
[1] על האמנה החברתית, או עקרונות המשפט המדיני (בצרפתית – "Du Contrat Social ou Principes du Droit Politique") הוא ספרו של הפילוסוף ז'אן ז'אק רוסו שיצא לראשונה לאור בשנת 1762. בספר פורס רוסו את משנתו הפוליטית שהשפיעה על הוגי עידן האורות, על המהפכה הצרפתית, על מנסחי חוקת ארצות הברית, על תנועת הרומנטיקה ועל הסוציאליזם.
[2] האמנה החברתית, שם, שם
