המצב הטבעי על פי רוסו
לפי ז'אן ז'אק רוסו בן אדם הוא יצור חושי. כל בן אדם מסוגל לחוש כאב, ובכך הוא דומה לחיות אחרות. היחס האנושי כלפי האדם, הוא קודם כל היחס שמכבד אותו כיצור חושי, שלא גורם לו נזק פיזי. אין צורך, אם כן, להפוך את האדם לפילוסוף, לפני שנעשה אותו בן-אדם. מכיוון שהאדם חושי ולא תבוני, יש בו לדעת רוסו שני אלמנטים בסיסיים (וכל השאר רק נוספו):
- כל בן אדם שואף לשמירה עצמית. אבל יותר מזה:
- היכולת להרגיש חמלה. כל בן אדם סולד באופן אינסטינקטיבי מלראות אדם אחר סובל או מת. אנחנו, כיצורים חושיים, יכולים לדמיין את עצמנו במקומו, ויש לנו יכולים אמפטיה כלפיו. כך גם חיות. בן אדם מסוגל להתעלם, אבל התעלמות זו לא באה באופן טבעי, בן אדם לומד אותה, תוך דיכוי חלק מהטבע שלו. לדעת רוסו במצב הטבע החמלה מתקיימת באופן מלא. במצב זה בן אדם לא ירצה להזיק ליצור אחר. האדם של היום הוא תוצר של חברה. לכן, אנשים כמו הובס לא תיארו את מצב הטבע, אלא כמו השליכו את האדם המפותח והפילוסופיה שלו על הטבע.
האדם המקורי לפי רוסו היה סוג של פרימט. חזק, בלי מחלות. חי לבד ביערות, ויכולת ההבנה שלו מוגבל. לא רכש שפה, ולא חוש יותר מדי על העתיד. אם הוא מצא אוכל, הוא מסופק. אין לו מודעות לגבי המוות. לא ישן מספיק, כי כל רעש מהווה סכנה. הרצון העיקרי שלו, בגלל זה, הוא לישון, ולזה הוא מקדיש כל רגע. יכול להיות מותקף על ידי בן אדם אחר, או להתקיף אותו, אבל בלי עלבונות, ולמען אוכל ומחייה.
האדם המודרני, כשהוא מתקיף הוא לא רק תוקף פיזי, אלא גם משפיל אותו. כל מאבק הוא על כבוד.
לדעתו של רוסו אין לאדם הטבעי תחושת צדק שנפגע, ואין לו רצון לנקמה. הוא עצלן, כי אין לו דאגה לעתיד. סולד מעבודה, כמו כל בעל חיים אחר. יצור שלם עם עצמו, אז הוא לא צריך לרצות אחרים. גם אין לו מושג של אהבה, מקיים יחסי מין מזדמנים, ואולי לא יזהו אחד את השני בפעם הבאה. עצמאי, לא חברתי. יש הטוענים שרוסו גרס שאדם זה הוא טוב. אבל זה לאו דווקא נכון, "טוב" תלוי במוסר, ולשם כך צריך תבונה מוסרית. לאדם הפרימיטיבי אין מקום למוסר, תבונה, או חברה. הוא טוב כי הוא לא אכזרי, לא גאוותני – רק אוהב את עצמו ובעל חמלה.
שני מושגים שרוסו מבדיל ביניהם: אהבה של עצמו, ואהבה עצמית.
משמעות שונה לגמרי. הראשון הוא תכונה בסיסית של כל אדם. אהבה עצמית זו גאווה, VANITY. ניסיון להשוות את עצמך עם אחרים, ולמדוד את עצמך על פי מה שהם חושבים עליך.
לפי רוסו גם במצב הטבעי יש לאדם שתי תכונות המפרידות אותו מהחיה, מנגנון מסוים:
- לבן אדם יש חופש בחירה. לא לגמרי תלוי באינסטינקט.
- הבן אדם יכול לשפר עצמו בצורה בלתי מוגבלת. חיות לא לומדות מהאינסטינקטים שהן רכשו. מכאן שטבע החיה נקבע מראש, של האדם לא.
ברגע מסוים המנגנון הזה מופעל, וההיסטוריה מתחילה. אולי ברגע בו האדם עזב את המקום בו הוא נולד – אפריקה, והגיע למקומות בעלי אקלים פחות נוח, שם קשה להם רק להשתמש בידיים. המצאות של מכשירים מסוים, והשימוש בהם, מוביל לכך שהאדם מבחין שהוא היצור היחיד המסוגל לעשות זאת, דבר המצית את הניצוץ הראשון של מודעות עצמית, ומבדיל בין המין האנושי, בין אנשים אחרים, לבין חיות. בפעם הראשונה הוא מרגיש תחושה של עליונות. רוסו מתאר כיצד השיפורים הנוספים מביאים לכך שהבן אדם מקים בית ומשפחה. בן אדם מתרגל לחיות בסביבה של אותם אנשים. מסוגל לזהות אנשים אחרים, דבר היוצר אצלו לראשונה אהבה כלפי זולת. עם הזמן, הנוחיות יוצרת תחושת רכוש, ומרפפת את אופי האדם – העול הראשון שהאדם שם על עצמו. אחרי כמה זמן הוא מבין שלהיות עם אחרים מביא לו תועלת, ולבסוף נוצרות חברות (כנראה התחיל באיים). בהמשך גם נוצרת שפה. החיים בצוותא גורמים לשינויים בתפיה העצמית. מתחיל להבדיל בין בני אדם שונים, ולתת עדיפות למסוימים. יש מי שרוקד טוב יותר, יש מי ששר טוב יותר, במסיבות הכפר. מתחילים להעריך אחד את השני. יוצר אי שוויון. אנשים מתחרים על הכבוד החברתי. נוצרת דרישה לכבוד, ולגרום רע למישהו הופך גם לפגיעה בכבוד – וזה לא בסדר. לראשונה מופיעים המוסר והצדק. השלב הזה הוא שלב ביניים – האדם הפראי, שנמצא במרחק שווה בין הפרימיטיבי למתורבת. השלב המאושר ביותר בתולדות האדם.
מה שמאפיין את האדם לדעת רוסו זה שהוא חי בחברה ונשאר עצמאי במובנים אחרים. לא כבול חברתית לכפר, אלא משתתף באירועים כי הוא נהנה מהם. הפיתוח של המוסר נוצר רק מקיום בחברה. אנושי מספיק בשביל להיות מוסרי, אבל לא מפותח מספיק בשביל להיות מושחת. ההתפתחות של המוסר הולכים בד בבד עם איבוד האוטנטיות. בן אדם לא אותנטי מודד עצמו על פי רצונות של אחרים. לא רוצה להיות הכי מוכשר והכי יפה, אבל רוצה להיות מוכר ככזה בעיני אחרים. משעבד עצמו לטעם החברתי, שיעבוד ההולך ומתחזק. רכישה ואובדן באותו הזמן. הופך להיות יותר אנושי, אבל יותר משועבד לחברה.
