משנת קאנט באתיקה היא באופן טבעי יציאה כנגד אריסטו, וכך גם קאנט רואה את עצמו. קאנט רוצה להציג תיאוריה אתית שתמלא שלוש דרישות מובהקות:
א. רציונאליות– כל שיטה מוסרית צריכה לקיים סטנדרטים של רציונאליות. מקור הפעולה המוסרית הוא התבונה (אצל קאנט יש הבדל בין שכל לתבונה). מה שמתורגם לתבונה reason, באופן טהור הוא מקום הפעולה המוסרית. למרות שאנו רואים שגם אריסטו דיבר על התבונה המעשית phronesis, הרי אצל אריסטו התבוניות היא יותר מוגבלת. הפעולה המוסרית היא בעיקרה הכשרת האישיות כולה כישות טבעית למידה טובה והצטיינות. אם אדם הוא בעל המידה הטובה, צריך שיהיה לו גם עניין מולד, פוטנציאל, וגם עניין של הרגל –חינוך. כלומר, זה לא עניין רציונאלי טהור, ולמוסר יש גם מקורות אחרים. רק בחיי העיון אפשר לדבר על רציונאליות טהורה, שכל פעילותו של האדם היא שכלית. אך, אתיקה אצל אריסטו מוגבלת ברציונאליות שלה ויש בה גם יסודות טבעיים ולימודיים. אצל קאנט רציונאליות מנוגדת לגמרי לטבע, וטבע האדם בפרט. התבונה היא כוח, כושר שהוא בדיוק דוגמא למשהו שאין בו שמץ של טבעיות. פער בלתי ניתן לגישור זה, הוא למעשה הסממן המייצג ביותר של תורתו של קאנט.
ב. מוחלטות– השיטה המוסרית צריכה להיות מוחלטת ולהעניק ציוויים קטגוריים, ללא סייג וללא תנאי. המוחלטות הזאת קשורה ל"כלליות ולהכרחיות", אצל קאנט זו הגדרה לאובייקטיביות. חל על כל בני האדם, ומעבר לכך על כל יצור תבוני, והוא לא מותנה בנסיבות היסטוריות, תרבותיות, אנתרופולוגיות. אריסטו חשב שהנורמות המוסריות קשורות לטבע האדם שהוא נצחי, אבל סוגי הטוב משתנים על פי מצב הטכנולוגיה, תנאי החברה, ההיסטוריה. אצל חברה במלחמה המידה הטובה של אומץ הלב זוכה לבולטות יחסית לחברה שנמצאת בשלום ובשלווה ובה חשובה המידה הטובה של המסחר.
ג. דאונטולוגיה– (לא קשור לאונתולוגיה) Dem- חובה. מדע החובה. בניגוד לתפיסה התועלתנית מצד אחד והאריסטוטלית מצד שני, הדאונטולוגיה מחפשת את המקור, התוקף של הפעולה, בפעולה עצמה. לא התוצאה הופכת את המעשה למוסרי אלא המעשה עצמו. עזרה לזולת היא הסיבה לעזרה, ולא כי בעתיד הזולת ירגיש טוב יותר מכך.
לפי קאנט והדאונטולוגיה המעשה הטוב לא נבנה מתוך היותו נעשה על ידי האדם הטוב, אלא מתוקף המעשה הטוב עצמו.
קאנט -הבחנות יסוד (תבונה צורנית ותוכנית, סינטתי ואנליטי, אפריורי ואפוסטריורי)
