פילוסופיה של מדעי החברה: הוליס

אחת ההבחנות המעניינות של הולים זו של חוץ-פנים.

·                        ואני הייתי מוסיפה: למעלה: הסבר. למטה: הבנה.

גירץ קרא למה שהוא עושה "תיאור עמוק" (מונח של בנטהאם). זה נראה לנו במקומו כל פעם שננסה להסביר תופעה חברתית. זה נובע מכך שחלק מאיתנו מחלקים את העולם לדברים שיש להם משמעות (ששואלים על המשמעות שלהם) ודברים שאין להם (שלא מעוררים שאלות של משמעות).

יש גם אנשים בקצוות (להכל יש משמעות. לכלום אין משמעות). אבל לדעתנו יש חלוקה כזאת.

ההבחנה הזאת היא חמקמקה. היא גם מתקשרת לשטחיות-עומק (כמו אצל גירץ). ננסה להבין אותה קצת יותר לעומק.

ההבחנה הזאת מתייחסת, בראש ובראשונה (כאן היא נולדה), לביטויים לשוניים: או כסימן או כסמל. כסימן: עיגול סביב הירח משמעו גשם (או עננים משמעם גשם). זה באופן סיבתי.

כסמל, “דגל בחצי התורן משמעו אבל" (כי זה מסמל אבל).

התשובה של הוליס  להבחנה הלשונית הייתה פסיכולוגיסטית. הוא טען שמה שנותן למערכת של סימנים מימד סיבולי היא הכוונה. כלומר:

סימן + כוונה = סמל

כאשר מילה נאמרת במטרה לייצר אצל מי ששומע משהו, אז עוברים מסימן לסמל. זה מהלך חשוב. גם כי זה מנסה לייצר מעבר היסטורי מהשלב הפרה-לשוני והלשוני (במקביל להבחנה בין מצב הטבע והמצב החברתי). הוא אומר שהמעבר קשור בכוונה. מה שמפריד בין אינטר-אקציה לשונית עם עומק ובין אינטר-אקציה בין דבורים זאת הכוונה.

התשובה הזאת פסיכולוגיסטית כי היא נמצאת כולה בכוונות של היחיד. היא מדברת על האינדיבידואליזם הפרשני (בטבלה שבראש העמוד, בצד ימין למטה).

האם הכוונה מספיקה כדי לעבור ממשמעות טבעית למשמעות לא טבעית (בין לדבר על עננים ובין לדבר על רגשות)?

היו שטענו שצריך גם קונבנציה. כי המוסכמה היא שקובעת את המשמעות של הסמל. יש מקומות שבהם דגל בחצי התורן זה לא אבל. יש מקומות שבהם דגל זה דבר חסר משמעות.

כדי להבין את המבע הלשוני, צריך להבין גם את ההקשר החברתתי, משהו סוציולוגי.

זה עורר ויכוח מעניין שהדמויות המכוננות שלו זה גרייס מצד אחד (רק כוונה) ואוסטין מהצד האחר (צריך גם מוסכמות). אוסטין טען שכל ביטוי לשוני הוא פעולה בשדה החברתי (וצריך להבין אותו ככזה).

זה מוביל אותנו להבחנה בין התנהגות ופעולה. כשאומרים פעולה מדברים על משהו שחורג מהאירוע (אולי בגלל הכוונה ואולי בגלל ההקשר החברתי).

הדוגמאות של אוסטין הן אילוקציונריות: הבטחה, הענקת שם לחפץ וכו'.

זאת פעולה שהאמירה שלה היא בעצמה העשייה: כשאני אומר "אני מבטיח" אני באותו רגע מבטיח. גם חתונה.

מבחינת אוסטין, כל ביטוי לשוני הוא מכונן. כל מה שהוא לשוני הוא פעולה.

·                        ההבחנה בין התנהגות ופעולה זה ההבדל בין תגובה ובין יוזמה.

מי שלקח את הדיון הלאה זה סקינר (לא הביהייויוריסט. ההיסטוריון. כתב ספר על מקיאבלי). הוא אמר שאוסטין צודק (מול גרייס), וטען שכל עם (או כל מי שיש לו שפה) חייב להיות מנומס (איכשהוא). דוגמא:

שוטר אומר לחשוד: WOULD YOU KINDLY ASCORT ME TO THE POLICE STATION?

גרייס ותומכיו יגידו שזאת הדרך של השוטר לבטא את הכוונה שלו: שהעבריין יבוא לתחנת המשטרה. הכוונה הזאת הייתה יכולה להיות מבוטאת באופן קדם-לשוני על ידי דחיפה  או נהימה (כמו בישראל). גרייס מזמין ניתוח שכבתי: המעטפת של התרבות במשפט הזה מרפדת את הפעולה עצמה. יש כוונה ועליה מורחים נימוסים.

סקינר אמר (נגד זה) שלדחוף את העציר זה לא אלמנט נטול-קונבנציה. לדעתו, מרגע ששוטר אחד אמר לחשוד "WOULD YOU KINDLY….” זה כבר לא נשאר אותו משפט. המשמעות של כל היגד תלויה בהכרח בדרכים השונות לבצע את מה שנראה כאותה פעולה. כשחוקרים חברה, אבל, רוצים לראות את ההבדלים האלה. להבחין בין פעולות לפי כוונות מתוך הקשר חברתי. כי עכשיו לדחוף עציר זה פשוט גס-רוח. זה לא אותו דבר.

לפי אוסטין, המשמעות היא חברתית (לא תלויה בכוונה).

מזהים את הכוונות שבתוך המשפטים בעזרת מערך מוסכמות. יש כאן הנחה (מתוך ויטגנשטיין) שאין שפה פרטית.

משמעות של מילים וביטויים נקבעת באופן אינטר-סובייקטיבי (ולא סובייקטיבי, כפי שטען גרייס – כי כוונות זה סובייקטיבי).

למה העמדה של סקינר רדיקלית?

כי לא רק שהמשמעות היא לא בכוונה, אלא שהכוונה עצמה נקבעת באופן חברתי.

"בגדי המלך החדשים" – בניגוד ללקח הרגיל מהסיפור (מי שלא הוכתם במוסכמות אומר את האמת), סקינר אומר שבמערכת מוסכמות כזאת, אי אפשר לייצר כוונה להגיד למלך שהוא עירום. כלומר, מערכת הכוונות שלנו (אנטי-פסיכולוגיזם) מעוצבת על ידי קטגוריות שנבנות על ידי המוסכמות. זאת הטענה ההוליסטית ההרמנויטית הקיצונית ביותר (שאומרת שאפילו הרגשות שלנו מוכתבים על ידי החברה. שמכתבי אהבה זה ז'אנר).

התפישה הזאת מתנגדת לטענה שלסובייקטים יש מכשיר (=שפה קונבנציונלית) שבה אני משתמש כדי לקדם את מה שבא לי. ההוליזם יגיד שאני לא אדון לדברים האלה. אני לא עושה "שימוש" בשפה.

עכשיו אנחנו ברובריקה הפרשנית. ולא אכפת לנו איך אנשים נבנים. אלא משמעות. אנחנו רוצים להבין את האנשים בהקשר חברתי. להבין פעולה.

האתגר לפרשן ההוליסט הוא לעגן כל פעולה בתוך קונבנציה.

זה לא פשוט כי יש הרבה דברים שנראים נורא אישיים.

דוגמא: אחרי רצח רבין, התחיל ז'אנר של "הספד הנכדה".

אפשר לראות כל ניסיון "לשחות נגד הזרם" כחלק מז'אנר חתרני.

אבל זה לא מסביר את הפעם הראשונה שבה זה קרה. את מקור הנביעה.

ההשאלה עכשיו עוברת להיות "מה זה חידוש"? (כי אם אנחנו רק בקטע של מוסכמות, אז אנחנו רק פועלים מולן). כך, גם חתרנות היא ביחס למוסכמות (רק עם סימן שלילה קטן לפני). כל חתרנות מקבלת משהו מהמוסכמה ומתנגדת למשהו אחר (זה מה שהוא אמר על מקיאבלי: שהוא קיבל את השיח אבל התנגד למאפיינים ספציפיים שלו).

·                        זאת טענה היסטורית: הובס לא כתב בריק. הוא כתב בהקשר של מלחמת אזרחים. יש הקשר חברתי לכל חתרנות. שוב הגל.

מבחינה מתודולוגית:

נדמיין שנתקלנו בחידוש מדהים בהיסטוריה של המדע. “גאונות" (כי אין לזה שם). באים סקינרים ואומרים "גאונות לא אומר לי כלום. המשימה שלך היא להבהיר לנו את עולם המשמעות שבו קרה החידוש הזה. תבהיר לי איזו פעולה נעשתה: מה קרה בחידוש הזה (ותגיד את זה מתוך ההקשר שבו זה היה)”. זאת אמירה חזקה. כי אם אי אפשר לעשות את זה אז (לפי סקינר) אי אפשר להבין.

נגד זה אפשר לטעון שיש דברים אישיים של ייחוד אנושי. כלומר, החידוש לא נובע מהקשר חברתי, אלא ממשהו אישי וייחודי שיש במי שגילה את זה.

זה לא חלק מהמוסכמות. זה בכלל לא קשור למוסכמות.

כשענית את זה: לא הבנת או התנגדת? לא ענית כמ שצריך או הצעת חלופה לתפישה הקיימת?

הוליס אומר שבכל משחק (בכל תפקיד) תמיד יש משהו שהוא אישי. שנובע מהאנשים שהיו שם. קנדי במשבר הטילים גם כנשיא וגם כקנדי.

לפי הוליס, זאת פרצה בכל טענה הוליסטית. זה קשור לשיקול-דעת (JUDGEMENT).

·                        "שום משחק לא יכול לקבוע את כל כלליו” – ויטגנשטיין

מה אני מבין כשאני מבין את שיקול הדעת (ואת המקום שלו במערכת של מוסכמות)?

זה קשור למושג הזהות וכוח השיפוט. קאנט דיבר על זה שאחרי שהבנו את כל הכללים צריך משהו שיקבע מה ליישם (שיקול דעת). זה לא יכול להקבע על ידי כלל נוסף: יש כאן משהו אחר. שאי אפשר להסביר. ביכולת להסביר, לפרש ולהכנס לתפקיד יש מיסתורין. סקינר לא הסכים עם זה (לא התייחס לזה).

זה מעניין מתודולוגית. הוליס מגיב להוליזם ומציע שילוב של אינדיבידואליזם (פרשני) כדי "להשלים את החורים" (ולא כמו שגרייס עשה, שיכתיב מלמטה למעלה).

הסבר לאחור (שנבין את ההקשר):

הוליס אומר שבתפישה ההוליסטית-פרשנית יש חורים. הוא יוצא נגד הטענה שכל אדם הוא סך תפקידיו כי זה לא מסביר את הפעולות ממש של אנשים (איך בחרו מבין מגוון פעולות). כשאנשים פועלים בתוך תפקיד יש עדיין נזילות. כל תפקיד מכתיב מספר פעולות (והבחירה ביניהן היא תלויה בסובייקט). ואז הוא מציע אינדיבידואליזם כתשובה לזה. הוא בעצם בעד שילוב בין הוליזם פרשני ואינדיבידואליזם פרשני. (הוא מרמה: הוא לא בוחר רובריקה בטבלה של עצמו!).

אבל – זה עדיין לא מגיע למשמעות… מאיפה צומחת משמעות?

כשהוליס מתאר את העמדה ההוליסטית הוא מתאר אותה כעמדה על תפקידים. הועלם החברתי מחולק לתפקידים שונים ואנשים "משחקים" את התפקידים שלהם.

מכאן עולה שאלה לגבי אנשים שממלאים יותר מתפקיד אחד בחייהם (כולנו). יש הבדל בין המוסכמות ל"תלמידות" (להיות תלמיד) ובין מערכת המוסכמות של משפחה. ויש מצבים שבהם לאותה פעולה יהיו שתי משמעויות (תלוי במערכת המוסכמות שדרכה בוחנים את הפעולה).

אפשר להתבלבל בין תפקידי כמורה ובין תפקידי כאבא. ואף אחד מהתפקידים האלה לא מקבע תשובות (כמו בסיפור על הרב ובנו שביקש המלצה).

אין שום כלל שקובע איזה מערכת מוסכמות גוברת. איזה תפקיד חשוב יותר. זה תמיד נעצר (נקבע) באקט של שיפוט. היחיד שפועל, האיש, הסובייקט, מכריע בין סדר העדיפויות שלו.

פעולת השיפוט היא בעלת משמעות. היא ההכרעה בין שתי קונבנציות. המשמעות שלה היא בקביעת סדר המוסכמות (בסיטואציה מסויימת).

אז המשמעות היא עדיין הוליסטית: זה עדיין קשור למוסכמות ולכללים. המשמעות של השיפוט (כן להמליץ או לא להמליץ על בני) היא הפרה של מוסכמה אחת לטובת אחרת. והמשמעות נובעת מכאן.

עמ' 154: טענה על משפט.

העמדה ההוליסטית המובהקת אומרת שכל פרקטיקה (נניח הפרקטיקה המשפטית במקום מסויים, כי רלטיביזם) קובעת את כללי המשחק ואת המטרה. אין שום נקודת מבט חיצונית שתבין את המשחק. זה מבפנים.

הוליס אומר שכמו שדיברנו על סובייקט שנמצא מעבר למכלול התפקידים, כך אפשר לדבר על מטרה מכוננת שנמצאת מחוץ למשחק (זאת אנלוגיה).

שוב: המשחק בפני עצמו וכלליו זה פורמלי מדי. זה לא מסביר את משמעות המשחק בתוך המערכת החברתית. הפורמליזם הזה (והרליטיביזם שבא איתו) נחסם אם יוצאים מהמשחק ומוצאים לו מטרה מבחוץ (כמו שהמטרה של משפט היא חיצונית לו: צדק. המטרה של מדע הפיזיקה היא חיצונית: אמת וכו').

זאת טענה חזקה על חוסר היכולת למצות את המערכות האלה (מדע, משפט וכו') מבפנים. לא תבין משפט רק מבחינת הכללים והתפקידים. לא תבין. צריך להתסכל על צדק גם. מבחוץ.

הוליס רוצה לטשטש את הקווים בין הוליזם ואינדיבידואליזם. הוא חושב שהפתרון הוא שילוב של שתי הדיעות האלה. הוא לא מוכן לוותר על התרומה של ההוליזם ובכל זאת מכיר בחורים שיש בתפישה הזאת. בדברים שהוליזם לא מסביר, או לא מסביר טוב.

פילוסופיה של מדעי החברה- סיכום

סיכומי קורסים אקדמאיים