חוק השבות – 1950
חוק השבות הוא חוק שאין לו מעמד של חוק יסוד, אולם הוא בעל תוכן חוקתי. החוק מבטא את היותה של מדינת ישראל מדינת לאום יהודית ומאפשר לכל יהודי הרוצה בכך לעלות לישראל.
החוק כולל את הנושאים הבאים:
v מאפשר לכל יהודי לעלות למדינת ישראל ולקבל אזרחות ישראלית ללא כל תנאים נוספים.
v ישנם הגבלות לכך – בעל עבר פלילי, או מי שעלול לסכן את ביטחון המדינה, או מי שפועל או פעל נגד העם היהודי – שר הפנים יכול לאסור את כניסתו לארץ ולאסור עליו קבלת אזרחות.
זכאות לאזרחות ישראלית מתוקף חוק השבות ניתנת במקרים הבאים:
ליהודי עצמו, לבנו של היהודי (מי שאביו הוא יהודי לפי ההגדרה), לנכדו של היהודי. זכות של חוק השבות ניתנות גם לבן/בת זוג של היהודי, לבן/בת הזוג של הילד ולבן/בת הזוג של הנכד.
למעט אדם שהיה יהודי והמיר את דתו מרצון.
בשנת 1950 התקבל החוק בכנסת ללא התנגדות, אולם לקבלתו קדמו ויכוחים רבים שנבעו ממחלוקות שקיימים עד היום.
שני נושאים בחוק השבות גרמו ועדיין גורמים למחלוקות:
א. ההגדרה למושג יהודי – סוגיית "מיהו יהודי"
ב. העדפת היהודים על פני לא יהודים. החוק מתייחס ליהודים בלבד.
א. שאלת והגדרת מיהו יהודי על רקע החוק
ב-1970 נערך תיקון בחוק השבות – נוסף סעיף 4ב לחוק – בסעיף הנ"ל ישנה הגדרה דתית למושג "מיהו יהודי" – יהודי הוא מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר ואינו בן דת אחרת. ההגדרה הנ"ל נוספה בעקבות בג"צ שליט מ-1968. התוספת "אינו בן דת אחרת" נוספה בעקבות בג"צ רופאייזן מ-1958.
בג"צ רופאייזן – 1958 – אוסוולד רופאייזן, יהודי ניצול שואה שהמיר את דתו והתנצר[1], הגיע לישראל כשליח של הכנסייה ותבע ממשרד הפנים להכיר בו כיהודי מתוקף חוק השבות. הוא העלה שני נימוקים: א. הוא מרגיש הזדהות עם מדינת ישראל, ומרגיש יהודי ע"פ לאומיותו על אף שאינו יהודי ע"פ דתו. ב. לפי ההלכה היהודית הוא יהודי שהרי נולד לאם יהודייה.
בג"צ דחה את עתירתו בטענה שע"פ התפיסה המקובלת יהודי שהתנצר אינו יכול להיקרא יהודי.
בג"צ שליט – 1968 – רס"ן בנימין שליט עתר לבג"צ שיורה לרשום את ילדיו, שנולדו מאישה שאינה יהודייה, כיהודים ע"פ לאומיותם וכחסרי דת. הנימוק היה שלמרות שאינה יהודייה הרי הילדים יגדלו בישראל כיהודים לכל דבר. בג"צ קבע כי על משרד הפנים לרשום כיהודי כל מי שהצהיר שהוא יהודי, הוא אינו בן דת אחרת וההצהרה נאמרה בתום לב.
ב. העדפת היהודים בחוק השבות
חוק השבות מכיר בזכותם של יהודים, בני זוגם, בניהם ונכדיהם של יהודים ובני זוגם גם אם אינם יהודים לעלות ארצה. חוק זה מאפיין את היותה של מדינת ישראל מדינה יהודית. אולם, מדינת ישראל הינה מדינה יהודית ודמוקרטית המחויבת לממש את עקרון השוויון לכלל אזרחיה, האם ניתן לחוקק חוק המבחין בין יהודים ללא יהודים במובן שניתנת העדפה ליהודים בכל הנוגע לעלייה למדינה. בנוגע לשאלה האם חוק השבות הוא חוק המפלה יהודים לטובה או חוק אשר מבחין בין אוכלוסייה יהודית ללא יהודית יש לציין את העמדות השונות:
התומכים בחוק השבות
v רוב האזרחים היהודים בישראל רואים במדינת את מדינת העם היהודי ובחוק השבות חוק שמטרתו לממש את מטרת הציונות: הקמת מדינה לעם היהודי, שרוב אזרחיה יהודים. לכן הם רואים בחוק בחוק כמקנה עדיפות ליהודים ולא חוק מפלה את האחרים.
v לכל מדינת לאום יש זכות לגיטימית לשמור על הדומיננטיות (כלומר על רוב במדינה) של בני הלאום שלה במסגרת המימוש להגדרה עצמית. מטרתו של חוק השבות הוא לשמור על הרוב היהודי במדינה ולכן הוא חוק לגיטימי.
המתנגדים לחוק
המתנגדים הינם מיעוט יהודי ורוב ערבי אשר סבורים כי מדינת ישראל היא מדינה דמוקרטית השייכת לכל אזרחיה, ללא הבחנה בין בני דתות ולאומים שונים. הם רואים בחוק השבות חוק מפלה העומד בניגוד לעקרונות המשטר הדמוקרטי וזכויות האדם והאזרח שיש לבטלו ולחוקק במקומו חוק שיקבע תנאי הגירה והתאזרחות כמו בכל המדינות הדמוקרטיות.
[1] בתקופת המלחמה התחפש לגרמני נוצרי שימש כמזכיר ומתורגמן בתחנת משטרה גרמנית בעיירה מיר. ב-1942 נתגלתה זהותו הוא ברח למנזר הקתולי ושם המיר את דתו.
ראו גם: חוק השבות – הגדרה ותוכן
