קלנר (1995) – חקר תרבות, רב תרבותיות ותרבות התקשורת
דגלאס קלנר מנסה להגדיר את שלושת עקרונות של מחקר התרבות ואת מקום התקשורת בחיינו.
מהי תקשורת? – קלנר טוען שהתקשורת מעצבת את הזהות שלנו, את העצמיות שלנו ואת המשמעות של ההוויה שלנו. היא עושה זאת דרך דימויים, סמלים, מיתוסים, המגבשים את תפיסת עולמנו, מספקים לנו ערכים, נורמות, יוצרים בסיס לתרבות משותפת עבור קבוצה חברתית. הוא קורא לתקשורת "פדגוגיה של תרבות" – התקשורת אחראית ללמד אותנו, להציג לנו, לעזור לנו להתנהל בחיי היומיום, מה לחשוב, איך לחשוב. התקשורת היא סוג של חיברות העוזר לנו להבין על מה לחשוב וכיצד לחשוב, מה מקובל ומה לא, איזה ערכים או נורמות. איך התכנים של התקשורת עוזרים לנו להבין איך להתנהל. דרמה, טלנובלות, יכולות לספק בריחה מהמציאות רך יכולות גם לספק תובנות מהמציאות של מה מקובל או מה לא, כיצד להתנהג, כיצד להתלבש וכד'. חדשות ואקטואליה – בכל מהדורת חדשות נחשפים לדברים שנעשים בהתאם לנורמות, כדברים המוצגים כחיוביים לעומת השלילי, המוכה, הלא מקובל בחברה. אנחנו מובנים לתוך סכימה של איך מקבלים, מתנהגים בחברה, מה מקובל וכד'.
קלנר טוען שהפרטים בחברה, כל אחד מאיתנו כצרכן, חייב לגבש לעצמו חשיבה ביקורתית כלפי הסביבה, לבקר מסרים, להתנגד למסרים, להעלות ספק. תפקיד מחקרי התרבות הוא להעצים את הפרטים ולעזור להם לשלוט על סביבתם, לתת להם יותר כוח וידע מול המניפולציות הפועלות עליהם מידי יום. לטענתו על חוקרי תרבות ללכת לקהל ולבדוק מה הוא מבין מהתקשורת ולא להניח שכולם מבינים אותו דבר, כפי שהגישה ביקורתית טוענת. קלנר אומר שחוקרים צריכים לתת כלים בידי אנשים שיוכלו לנתח את הדברים, צריך להציג את הדברים בצורה מורכבת יותר, צריך לתת יותר מקום לפרטים בתהליך ולא רק למי שעומד מאחוריו.
קלנר טוען שמחקרי התרבות צריכים לבחון את תוצרי התרבות, תכנים תקשורתיים שונים, באופן ביקורתי, רב תרבותי ומרובה פרספקטיבות. למשל, צריך לבחון את התרבות השלטת אבל גם לבחון תת תרבויות, לבחון זרמים שונים שקולם פחות נשמע ויש להם פחות מקום בחברה, כגון מיעוטים שונים – כיצד הם מיוצגים. לבחון מסרים מנקודות מבט שונות. לבחון פרשנויות שונות לטקסטים ולא פרשנות אחת מרכזית. וכל זה כמובן, באופן ביקורתי כשלוקחים בחשבון את מערך הכוחות, את האינטראקציה בין המרכיבים השונים בתהליך ולא להתמקד במרכיב מרכזי. כלומר, לא כמו הגישה הביקורתית האומרת שכל הטקסטים מתכוונים להעביר אידיאולוגיה מסויימת. יש לנסות לראות איך ובאיזה הקשר הם מופקים, מי יוצר אותם ומדוע הוא יוצר אותם בצורה הזאת. מצד שני האם האנשים מבינים את המסר האידיאולוגי הזה? האם האנשים ביקורתיים כלפיו? לדוגמא, אם אני פמיניסטית, אני יכולה לראות טקסט שהוא מאוד הגמוני המחזק את השובניזם. למשל פרסומת המשמרת את חלוקת הכוח שהגברים הם הדומיננטים והנשים הנמצאות רק ברקע, ולמרות זאת אני יכולה להיות ביקורתית כלפי הטקסט ולהגיד אם הטקסט מייצג אותי או לא, אם הוא משקף את פני החברה או לא וכד'. אנו רואים שיש פה תהליך מאוד דינמי, באופן שבו קבוצות חברתיות מפרשות יש לו משמעות ואין אלו דברים שצריך להתעלם מהם. לכן התהליך הוא הרבה יותר ביקורתי, הרבה יותר מגוון, ויש הרבה דרכים לייצג טקסטים. לכן צריך לבחון את כל המגוון הזה כשחוקרים תרבות וכך להבין מה קורה באותה תרבות ואיך התקשורת מייצגת את אותה התרבות, עד כמה היא מייצגת קבוצות מיעוט, איך מיוצגים הומואים ולסביות בתקשורת וכו'. חוקר תרבות צריך לשאול את כל השאלות וגם לשאול את הקהלים שלו על מנת לקבל תמונה שלמה לגבי התרבות.
אחרי שקלנר הגדיר את מקום התקשורת ומקום מחקרי התרבות, הוא מרחיב ומפרט את שלושת המרכיבים הללו ומנסה להסביר מה מקום כל מרכיב ואילו מחקרים ניתן לעשות במסגרת המרכיבים הללו.
1. הפקה וייצור של תכנים – כשמדברים על מחקרי תרבות, הטענה היא שמחקרים העוסקים בהפקה מנסים לבחון את התהליכים מאחורי הקלעים ולראות את הטקסטים הנוצרים בהקשר חברתי, תרבותי, כלכלי. כלומר, מחקרי הפקה ינסו לבדוק איך מתקבלות החלטות, איך מתנהל תהליך ההפקה, איך נקבעים התכנים, איזה אילוצים יש – טכניים, מבניים – מי קהל היעד, למי פונים. הוא ינסה להתחקות אחרי נוסחאות מקובלות הקובעות כללים ליצירת תכנים.
נקודת המוצא היא שמטרת ההפקה ברוב המקרים, היא כלכלית, מטרת רווח. המטרה הזו יוצרת נסיון להגיע למירה הקהלים, במינימום הוצאה, על מנת לייצור רווח. התוצאה של זה היא שיש לנו שבלונות שחוזרות על עצמן, מאוד הומוגניות במבנה ובתכנים וזה יוצר את המכנה המשותף הרחב ביותר. לכן נראה הרבה מאוד תוכניות חוזרות, סוגות (ז'אנר) שחוזרות על עצמן, כמו כוכב נולד, לרקוד עם כוכבים, תוכניות ריאליטי, החידונים השונים, טלנובלות וכד'. הנוסחאות והתהליך הזה מתרחש גם בחדשות. יש תהליך מובנה, ]פורמט קבוע של הפקת חדשות, נוסחאות החוזרות על עצמן. גם פה חוקר התרבות צריך לבדוק איך מסקרים, מה מסקרים, מדוע למשל לא מסקרים את מה שקורה בפריפריה אלא רק אם נופל קסאם? מה האידיאולוגיה העומדת מאחורי זה? זה מטה מאוד את האופן שבו הדברים מופקים.
2. טקסטים תקשורתיים – מה עושה חוקר תרבות בהקשר לטקסטים, לפי טרנר . הוא מציג ניתוחים שונים לטקסטים שונים. חוקר תרבות יכול לבדוק את תהליך ההפקה ולבחון טקסטים. יש ניתוחי תוכן כמותיים וניתוחי תוכן איכותיים.
ניתוחי תוכן כמותי – ניתוח מדיד, ניתוח המנסה לבודד אלמנטים בטקסט, בודק קשר בין משתנים ומנסה למצוא את המשמעות של הקשר הזה.
ניתוח איכותי – נדבר בעיקר על ניתוח סמיוטי הבוחן ניתוח של סמלים, ערכים, לוקח מספר מצומצם של תכנים ומנסה להתחקות אחרי סימנים תרבותיים בטקסט. כלומר, לנסות ולבדוק את מבנה הטקסט, הערכים, המסרים והמשמעויות שניתן להפיק ממנו. איזה תפיסת עולם מיוצגת בו.
ניתוח טקסט יכול לבחון סוגה תקשורתית כלשהי – איך בנויה טלנובלה. מה המבנה שלה? מה המאפיינים שלה? אילו דמויות קיימות בה? היחסים ביניהם, הערכים. ניתוח יכול להתמקד באידיאולוגיה מסויימת, כלומר, איך מיוצגים מסרים פמיניסטים/שוביניסטים בטקסטים. איך מיוצגת תפיסת עולם אימפריאליסטית בסרט אמריקאי – איך מוצג הלבן הטוב והחזק לעומת האויב שלו (שמשתנה מעת לעת. פעם היה אינדיאני, אח"כ שחור והיום הוא סיני/רוסי/קוריאני/ טרוריסט). ניתן לבדוק השוואות בין זמנים – איך סוקרה האינתיפאדה הראשונה לעומת האינתיפאדה השנייה במהדורות החדשות? יכולים להתמקד בנושא – איך סוקר תהליך ההתנתקות ולקחת כל מיני כתבות, תוכניות והיבטים ולראות איך עבר המבצע, אלו מסרים הועברו בו איך מיוצג הצבא ואיך יוצגו המתנחלים.
לטוענתו של קלנר הניתוח חייב להיות מנקודות מבט שונות, מעמדות סובייקט שונות. כלומר, את אותו הטקסט יש לבדוק איך תפרש אותו אישה וכיצד יפרש אותו גבר – מבחינה מגדרית. כיצד יפורש הטקסט על ידי אדם לבן לעומת אדם שחור, אדם צעיר לעומת אדם מבוגר וכד'. כלומר, יש לבחון כל מיני משתנים היכולים להשפיע באופן מגוון על משמעות הטקסט. יש צורך להסתכל על זה בצורה פתוחה.
4. ההתקבלות – מדובר בקהל. הטענה של חוקרי התרבות היא שטקסטים מאפשרים לאנשים שונים לפרש אותם בדרכים שונות, בהתאם לעמדת הסובייקט שממנה מגיע הצופה/הקורא לטקסט. אישה תפרש שונה מגבר וצעיר יפרש שונה ממבוגר.אנחנו מביאים את עצמנו לטקסט ומחליטים כיצד לפרש אותו. אין דרך מרכזית אחת לפרש את הטקסט, כפי שהגישה הביקורתית טוענת. וגם אם יש דרך מרכזית – אין אנו חייבים לקבל אותה וניתן להטיל בה ספק או להתנגד לה וכו'. בהתקבלות אין אובייקטיביות – הכל סובייקטיבי. מחקרי ההתקבלות בודקים מה כל אחד מאיתנו מביא איתו. חוקר התרבות לא מביא את עצמו אלא את הקהל אותו הוא בחר למחקר. תפקיד החוקר הוא להביא את דעות הנחקרים שלו ולא את הדעה האישית שלו.
לסיכום: המטרה היא שמחקרי התרבות יהיו באמת מגוונים, ביקורתיים, רב תרבותיים. שיהיו חלק מהמאבק להעצמת הפרטים בחברה כדי שיוכלו להתנגד למניפולציות של התקשורת בתוך הפדגוגיה של התרבות. זו גישה מאוד ביקורתית.
ראה גם: סיכום מאמר: “רב תרבותיות ותרבות תקשורת” – דגלאס קלנר
סיכום מאמר: “רב תרבותיות ואילוצי השיח ההגמוני”/ עמית קמה
חזרה אל: תקשורת כתרבות
