בפרק השני של "גברויות", "גופים של גברים" רייווין קונל מתמודדת עם הטענה, המוגלמת ברבדים שונים של החברה, לפיה גברים אינם יכולים להשתנות וכי יש להם טבע מהותי כלשהו. לדבריה "הגבריות האמיתית נתפסת תמיד כדבר-מה הנובע מגופם של גברים – הגבריות האמיתית טבועה בגוף הזכרי או מבטאת משהו ביחס לגוף הזה"
היא טוענת כי אמונות אלו מייצגות את המערך האסטרטגי של אידיאולוגי מגדרית מודרנית, ועל כן המשימה הסוציולוגית של הבנת הגבריות מתחילה בהבנת הגוף הגברי ויחסו אל הגבריות. הנטייה המחקרית בעניין זה נעה לדברי קונל במסגרות הדיון בין טבע והבנייה, עם פשרה המוצאת שותפות בין הטבע הביולוגי וההשפעות החברתיות בעיצוב המגדרים. קונל טוענת כי שלושת הגישות הללו מוטעות.
הסוציוביולוגיה החליפה את הדת במתן הצדקות לאידיאולוגיה המגדרית ההגמונית. אולם הסוציוביולוגיה אינה מצליחה למצוא ראיות מספקות לקיומה של דטרמינציה ביולוגית להבדלים בין המינים, מול ראיות תרבותיות והיסטוריות רבות לגיוון בהבניית המגדר. המקור של הגישה הביולוגית הכוזבת הזו הוא לדברי קונל במטאפורה של הגוף כמכונה הבנויה או "מתוכנתת" לפעולות מסוימות, דימוי שהוא כוזב כפי שהוא רווח (טענה דומה מעלה מישל פוקו ב-"לפקח ולהעניש"). מקורו של הסילוף הוא בכך שהאידיאולוגיה קודמת למחקר הביולוגי. בהתאם, קונל מתארת כיצד הרפואה, כמו במקרים של ניתוחים לשינויי מין, פועלת בכדי ליישב את הגוף עם האידיאולוגיה המגדרית.
קונל משתמשת במושג שטבע בראיין טרנר, "פרקטיקות של גוף", בכדי לטעון כי החברה, דרך ספורט, אופנה ולבסוף גם כירורגיה פלסטית פועלת בכדי לייצר את הגוף הנשי או הגברי על פי תפיסותיה.
גישות חברתיות סמיוטיות מתייצבות בקוטב המנוגד לגישה הסוציוביולוגית . ובמקום מטאפורת הגוף כמכונה הן מציגות אותו כשדה-מערכה שעליו מתגוששים כוחות חברתיים שונים עם מטאפורה משלהם של הגוף כבד שעליו מציירים ומטביעים סימנים. אך לטעמה של קונל גם לגישה הסמיוטית יש בעיות, כאשר הדגש של המסמן עלול להעלים את המסומן, ולאבד את המין בדיון אודות מיניות.
האם עלינו להסיק מכך כי דרך הביניים המשלבת ביולוגיה והבנייה חברתית היא הנכונה? קונל משיבה בשלילה וקובעת כי שתי טעויות אינן מצטרפות יחדיו למשהו נכון. שתי הגישות אינן מתיישבות זו עם זו. תהליך חברתי יכול לפתח הבדל ביולוגי ראשוני, אך גם לשנות אותו כליל עד להעלמותו. לא ניתן למצוא פשרה בין דטרמינציה ביולוגית ודטרמינציה חברתית, אך בכל מקרה בתיאוריה של מגדר על פי קונל לא ניתן להתחמק מנוכחותו של הגוף.
חוויות גופניות בהכרח מעצבות אותנו, טוענת קונול, ומביאה כדוגמה את הספורט שבו מתגלמת הגבריות בדפוס של פיתוח הגוף ותפעולו. הארגון המוסדי של הספורט מכתיב יחסים חברתיים מוגדרים: תחרות והיררכיה בקרב הגברים, הדרה או הכפפה בקרב הנשים. ספורט שימש על קונל ככלי בידי הגבריות ההגמונית במלחמתה בפמיניזם כהוכחה סימבולית לעליונותם של הגברים. אותו היבט מתגלה גם בעבודת כפיים, שמיצבה סוג של גבריות קשוחה שאמנם, כפי שמראה פול וויליס ב"ללמוד לעבוד", שימשה לניצול מעמדי, אך גם שימשה כדי להוכיח את העליונות הגברית. אך גם הקשר בין גבריות לבין עמל כפיים, שהיו בו יסודות כלכליים בתקופה התעשייתית, השתנה ושינה את אופיו עם המעבר לחברה פוסט-תעשייתית.
קונל גורסת כי "הגוף הוא יסוד בלתי נמנע בהבנייתה של הגבריות – אך היותו בלתי נמנע אינו קובע אותו במקומו. התהליך הגופני משתלב בתהליך החברתי ונעשה לחלק מן ההיסטוריה (האישית והקולקטיבית כאחת) ולאובייקט אפשרי להתערבות פוליטית. אך אין בטענה זו בכדי להחזיר אותנו לתפיסתו של הגוף כמצע סביל. לגוף מגוון אמצעים להתנגד לבקרה ולהסמלה חברתית
קונל מסבה את תשומת הלב לעובדה הפשוטה שאין גוף אנושי אחד, אלא הרבה גופים שנמצאים כל הזמן בתהליך של שינוי הקשור במסלוליהם האישיים. גופים של גברים, לטענת קונל, לא רק שמשתנים אלא שגם יש ביכולתם להתנגד ולסרב להצעות שונות להשתתף בחיים החברתיים.
קונל מביאה סיפורים ביוגרפיים של גברים שדרך חייהם הותירה סימן בל ימחה על גופם. היא מצטטת את מייקל מסגר המדבר על כך שהשימוש של גוף כנשק (בהקשר של ספורט) בסופו של דבר מוביל לאלימות כנגד הגוף עצמו. כל זה, כמו גם המחיר שמשלמים פועלי תעשייה, מדגיש בעבור קונל את החומריות של הגוף בהקשר השתתפותם בפרקטיקות חברתיות.
ריווין קונל טוענת כי התיאוריה החברתית למעשה מדירה את הגוף הפיזי בכך שהיא רואה בו כאובייקט הנתון להטבעה סימבולית, אך לא למשתתף במשחק המגדרי. בכדי להחלץ מהליקוי הזה קונל מבקשת לטעון למעמדם של הגופים כסוכנים של פעולה בתהליכים חברתיים. הנקודה של קונל היא ש:"משעה שהגופים מתפקדים הן כאובייקטים של הפרקטיקה החברתית והן כסוכניה, ובתנאים שאותה פרקטיקה יוצרת את המבנים אשר במסגרתם הגופים מנוכסים ומוגדרים, אנו ניצבים נוכח דפוס החורג מעבר לנוסחה המקובלת בתיאוריה החברתית הרווחת. אפשר לכנות דפוס זה פרקטיקה של רפלקסיה גופנית"
במסגרת הרפלקסיה הגופנית האדם מצוי בעת ובעונה אחת בתוך גופו ומחוצה לו, הוא מבצע ומביט בעצמו מבצע וגוזר מסקנות. הרפלקסיה הגופנית נעה בין התחום האישי והחברתי, הדרך שבה הגוף מתפקד משפיעה אל הדרך שבה הוא מובנה, ולהיפך. הפרקטיקה מחוללת את המציאות שבה אנו חיים, והיא קשורה בחומריות של הגוף. העולם הנוצר על ידי הפרקטיקות המגדריות של הרפלקסיה הגופנית הוא מחוז פוליטי, וכך פוליטיקה של המגדר היא פוליטיקה המגולמת בגוף
