שינוי השיח הביטחוני בתקשורת והתמורות בתפיסת האזרחות בישראל/ יורם פרי
המאמר עוסק בשינוי באופיו של השיח הביטחוני בתקשורת, שינוי שמבטא תהליכים שחלו בחברה הישראלית.
בתחילת התגבשותה של מדינת ישראל ראתה עצמה התקשורת ככלי בידי האליטות הפוליטיות וקיבלה על עצמה לפעול למען הגשמת הפרויקט הלאומי מה שנקרא "תקשורת מתגייסת".דפוס שמקובל בחברות הנמצאות בתהליך של בניין עם ואומה. היא נשענה על מידע שסופק בעיקר מהממשל וכמעט לא נאבקה על זכות הציבור לדעת. העיתונות הייתה אמורה לגייס, לחנך ולחזק את המורל על פי קביעת המדיניות של ההנהגה. יחסי התקשורת והממסד הביטחוני אופיינו באי-איזון מוחלט, הופעלה צנזורה רחבת היקף, כלי תקשורת נמצאו בבעלות ושליטה מלאה של המדינה. תופעה בלתי דמוקרטית זו סתרה את הערכים הדמוקרטיים ששררו בכל תחום אחר-כלכלה, חינוך,רווחה ועוד. סוציולוגים מסורתיים אומרים שדווקא סתירה זו יצרה "דמוקרטיה מתגוננת" שמנעה מישראל להפוך למשטר טוטליטארי מפני ששמרה על הגבול ופגעה בדמוקרטיה רק כאשר הצרכים הביטחוניים חייבו זאת. אחרים טוענים כי אופי השיח הביטחוני עיצב את תפיסת המציאות וכונן את הנטיות הפרשניות של היחידים כלומר קיבע צייתנות וקבלה של עמדות השלטון באפון חסר ביקורת. בתחילת שנות השישים התחילה תקופה של ליברליזציה של השיח הביטחוני עם עלייתו לשלטון של לוי אשכול. הרדיו פסק להיות מחלקה במשרד ראש הממשלה, הייתה הקלת-מה בצנזורה אך תהליך זה נקטע בעקבות הניצחון במלחמת ששת הימים אז חזרו ביתר שאת להעריץ ולקדש כל מה שקשור בביטחון ובצבא.
השינוי המשמעותי הראשון בדפוס זה חל בעקבות מלחמת יום כיפור. התקשורת האשימה את עצמה כי ידעה על ליקויים ולא התריעה לכן רוב אנשי התקשורת שינו את גישתם בנושא הביטחון ממחויבות כלפי ההנהגה למחויבות כלפי הקהל. המהפך של 77' גרם לתקשורת להרגיש מהצד השני של המתרס וזה הקל עליה להיות יותר ביקורתית כלפי השלטון. תהליך זה הואץ באופן משמעותי עם חתימת הסכם השלום עם מצרים ב-79' ועם פרוץ מלחמת לבנון הראשונה ב-82' בה, בפעם הראשונה, נמתחה ביקורת על אופן ניהול המלחמה בזמן התנהלותה. הטיפול של כלי התקשורת בנושא זה הוביל בסופו של דבר להפסקת כהונתו של שר הביטחון אריק שרון ועל ההחלטה להוציא את צהל מלבנון ב-85'. השלב הבא היה מתיחת ביקורת על הצבא עצמו שנחשב קודש הקודשים עם פרוץ האינתיפאדה הראשונה ב-87'. הטלוויזיה והרדיו שהיו ממלכתיים יותר המשיכו בדפוס הישן אך העיתונות שיקפה את מגוון הדעות בציבור.
בשני עשורים האחרונים חלו שינויים טכנולוגיים שעשו בעצמם מהפכה. האפשרויות הטכנולוגיות והתחרות עם העיתונות הזרה יצרו תחרות מקצועית והתקשורת תבעה מצה"ל למתן את דרישותיו ולאפשר לה חופש רב יותר. גם ריבוי הערוצים מקשה להעביר נרטיב לאומי אחיד. דפוס חדש זה התקרב ל"גישה המתעמתת" בה התקשורת רואה את תפקידה קודם כל כאמצעי ביקורת על המוסדות הציבוריים השונים בניהם הצבא. התרבו הראיונות עם "האיש הפשוט" שמקבל מעמד שווה ערך למומחה.
התחום שבו בלט יותר מכל השינוי בשיח הביטחוני הוא הצנזורה: מספר הנושאים שנפתחו לדיון גדל, נושאים שלפני כן לא הגיעו כלל לידיעת הציבור כמו תאונות אימונים, תנאי שירות שחיתויות בצבא ועוד. בשנות ה-90 הפכה התקשורת לכלי הבולט ביותר לשחיטת הפרה הקדושה. למרות זאת עדיין יש התפרצויות של פטריוטיזם במיוחד במקרים של אסונות כמו אסון המסוקים, הדבר בולט במיוחד בשידור הטלוויזיוני שסגנון "אירועי המדיה" ו"מרתון של אסונות" אז יש התפרצות של רגשנות לאומנית והצבא והצבאיות חוזרים להתנסח במונחים של אתוס הביטחון הישן. כלומר דפוס העיתונות הפטריוטית הפך עתה לדפוס השמור רק לרגעי משבר.
השינוי באופן הטיפול של התקשורת הישראלית בשיח הביטחוני נובע מתהליך מרכזי שחל בתחום התרבות הישראלית:שקיעתו של אתוס הביטחון. הוא היה האתוס המכונן של החברה והוא שקבע את היררכית הערכים האחרים ואת אופן חלוקתם של משאבי סטאטוס ויוקרה ולכן עיצב את המבנה הריבודי בחברה הישראלית. ירידת הקולקטיביזם ועליית הערכים האינדיבידואליסטים גרמו לירידה משמעותית במוטיבציה לשרת ועל אחת כמה וכמה למות למען המדינה.
ההסבר הראשון לשינוי בשיח הביטחוני הוא ירידה במדינתיות כלומר מעמדה וסמכויותיה של המדינה התערערו. אם פעם טובת המדינה ותחושת השייכות היו הדבר החשוב ביותר, היום, הפרטים כבר לא מתביישים לשאוף להגשמה עצמית, לא לציית בעיניים עצומות ואפילו לעזוב את המדינה.
ההסבר השני הוא התקדמות לעבר חברה אזרחית. חברה אזרחית היא חברה שדוגלת בערכים אינדיבידואליסטים שהמוסדות הפוליטיים, כלכליים ותרבותיים שלה הם לא יותר מאיגוד של פרטים שבוחרים לחבור יחד למרות שהם שונים אחד מהשני מתוך כבוד הדדי ונימוס. החברה הישראלית אמנם הולכת ומדגישה ערכים אינדיבידואליסטים אך הפרטים במדינה עדיין נשענים על השתייכות אתנית ולא אזרחית וקשה להגיד כי יש כבוד הדדי ונימוס בין הקבוצות לכן החברה הישראלית היא לא לגמרי חברה אזרחית אבל היא יותר קרובה לכך מאי פעם.
ההסבר השלישי הוא החשוב ביותר- השתנתה תפיסת האזרחות. עצם השינוי בשיח הביטחוני בתקשורת מעיד על התערערות של דפוס הזיקה שהיה קיים בעבר בין היחיד למדינה. מדובר בתביעת היחידים לתחום מחדש את גבול התביעות של המדינה ולהגדיר מחדש את אופן המימוש של תביעות אלו. זהו ניסיון של היחידים להפקיע מהמדינה את האפשרות הבלעדית להגדיר מהו בטחון ולהשתתף בעיצובו.
השיח התקשורתי החדש מבטא את הזכאות של היחידים לקבוע ולעצב את החיים הקולקטיביים על פי עקרונות וערכים משלהם גם אם הם שונים מאלה של המדינה. היחיד וסוכני המדינה שווים בחשיבותם והאזרחות החדשה היא משא ומתן מתמיד בין המדינה לפרט.
תהליך זה הוא עדיין בחיתוליו. יש הבדל בין הטלוויזיה והרדיו הממלכתיים לבין העיתונות וגם בתוך העיתונות יש הבדל בין העיתונים הפופולאריים יותר לבין עיתוני האיכות וברגעי משבר חוזרת התקשורת לדפוס העיתונות המתגייסת. מצד אחד עדיין נוטה התקשורת לתת משקל יתר לעמדות נציגי המדינה בנושא בטחון יותר מאשר בנושאים אחרים מצד שני היא כן מסייעת ליצור מודעות לגבי נושאים בעיתיים בביטחון ובצבא ועוזרת לשינויים של הדברים.
