ממרתון של אסון לאירוע מדיה-מופע טלוויזיוני, תמר ליבס ומנחם בלונדהיים.
המאמר משווה בין אירועי 11 בספטמבר 2001 ל-2002. ובודק כיצד התקשורת והטלוויזיה ממלאים תפקיד חשוב בציבור במהלך אירועי מדיה ומרתון של אסונות. שידורי 11 בספטמבר 2001 מהווים דוגמא להסטוריה בשידור חי, לכוחה של הטלוויזיה ולחידוש העיתונות האלקטרונית המשמשת כמספר הסיפור, מתווך ובמה לאירוע הדרמטי. אסון התאומים הוליד 2 ז'אנרים חופפים של שידור חי:1) אירוע מדיה- בימוי מכוון וסיקור דרמטי של אירועים מתוכננים מראש, עמוסי סמליות. 2) מרתון של אסונות- שידור חי של קטסטרופה ותוצאותיה. שני הז'אנרים הם סוג שונה של אירועי מדיה, אך בשניהם התקשורת, השליטים, בעלי ההון והציבור נמצאים בתוך האירוע דרך אמה"ת. אירועי מדיה מושכים קהלים אכפתיים וחרדים, בשונה מהעבר כיום ניתן לצפות באירועים בצורה גלובלית ולהיחשף לאינספור הערכות וניחושים. באירוע מדיה הממסד הפוליטי משתלט על התקשורת והציבור, במרתון של אסון כובשים כוחות חיצוניים לממסד הפוליטי את התקשורת והציבור. קיימים גם הבדלים בין סוגי המרתון של אסון, בעוד אסונות טבע הוא אירוע שרירותי ובלתי מכוון מאחוריי פעולות טרור מסתתרים מניעים אנושיים ומתוכננים. מרתון של אסונות מגיע לשיא יעילותו כאשר צוותי הטלוויזיה מספיקים להגיע למקום האירוע בטרם גובשה צורתו הסיפורית, ולכן יזמי האסונות מכלילים בתכנון את הסיקור התקשורתי הנשלט על ידיהם, כך שמרתון של אסון בחברה הנורמטיבית הוא אירוע מדיה של הטרור. התקשורת אינה יכולה להתנגד לטרור ולהימנע מסיקור בעקבות 3 אילוצים: 1) אמצעים טכנולוגיים של ימנו מאפשרים שידורים חיים. 2) לחצים כלכליים היוצרים תחרות בין ערוצי תקשורת הנלחמים על הסיקור המקיף ביותר. 3) האתוס המקצועי מחייב את הכותבים למלא את תפקידם בדמוקרטיה, ולסקר את המתרחש. באירוע מדיה התקשורת מספקת תיאור ופרשנות להתרחשות הדרמטית ומציבה נקודת סיום על מנת לשמור על יציבות חברתית, לעומת זאת במרתון של אסון נתפסת התקשורת כמבשרת אסון נוספת, מכיוון שאין נקודת סיום בעלת משמעות סמלית מוסכמת, אין שידור של אני חברתי אינטגרטיבי ברור, אין פתרונות, קיימת תחושת אי יציבות וודאות, והחרדה מתגברת. מתקפה בסדר גודל של ה-11 בספטמבר מציגה את המנהיגות במערומיה, ומספקת לעיתונאים סדק דרכו הם יכולים להתבונן אל מאחוריי הקלעים בכדיי לראות כיצד המערכת פועלת. החוקרים מולץ' ולסטר ניתחו את היחסים בין העיתונאי ליוצר החדשות. כוחו של העיתונאי לחשוף פרטים תפגע באינטרס של יוצר החדשות להסתיר אותם (לדוג'- חשיפת שערוריה). בפשיעה שגרתית המבצעים סולדים מפרסום וחשיפת זהותם, אך כאשר מדובר בטרור קלאסי המבצעים משתמשים בפרסום וחשיפת זהותם לקידום מטרתם. קיימים 3 אמצעים שנועדו להתאים את אסון התאומים למדיום הטלוויזיוני: 1) אפקטים חזותיים: שידור חוזר של התאומים הנופלים, תכנון המטוס השני. האפקטים גרמו לציבור לראות את החורבן החומרי, הסבל האנושי ואת ההיבטים הסמליים- סמיוטים של פגיעה בלב האומה האמריקאית. 2) אפקט הזמן- בלעדיות ארוכת טווח על גביי המסך על ידי סדרה של פיגועים חוזרים במרווחי זמן. בכדיי להגביר את ההשפעה החזותית ולהחמיר את תחושת האי וודאות לגביי מספרן המדויק של המתקפות. 3) אפקטים נרטיבים – המסתורין לגביי מבצע המתקפה וחסרונו של כל נימוק עקבי או ברור למתקפה הבטיחו את הצלחתו התקשורתית בבמה גלובלית של בן לאדן. רק ימים לאחר אסון התאומים מתחיל המרתון לדעוך, ושידורי הטלוויזיה חוזרים בהדרגה לשגרה, אך הפחד והחרדה אינם תמוגגים.אנשים חשו את הצורך במילים ובמעשים טקסיים שיטהרו את האווריה ויסיימו את הפרשה. רק ציון יום השנה היווה מוקד להשלמה עם השינוי, להצבת נקודת הסיום ולהתמודדות עם תוצאותיו. הפקת איורע מדיה גדול ומתוכנן בקפידה ב11 בספטמבר 2002, היווה מסגור לחוויה קולקטיבית מתקנת. שידורי 11 בספטמבר 2001 ו2002 היוו תמונת ראי ויצרו חוויות ציבוריות הפוכות: 1) מן המקרו אל המיקרו- ב-2002 אופי מנימליסטי, אווירה שקטה, צילומי קלוזאפ, רגעי שקט. ואילו ב-2001 המצלמה מרוחקת, הצהרות נסערות וכאוס מוחלט. 2) מן הזר אל המוכר- ב-2002 התעלמות גמורה ממבצעי המתקפה, הזדהות עם הקורבנות, צילומי הריסות,הענקת פנים וזהויות חברתיות לקורבנות, הובלטו סיפורי גבורה והקרבה. ב-2001 חוסר וודאות גדולה לגביי המתקפה ומבצעיה. 3) מכאוס לשליטה- ב-2002 הקטנת מימדי המתקפה לסדר גודל הניתן לתפיסה, בעקבות תכנון מדוייק לפרטים של האירוע המעידים על שליטה וסדר של מבנה מוסדי. ההיבטים של שידורי יום השנה ב-2002 איפשרו לסיקור הטלוויזיוני של ההסטוריה לתרום לביצורו של הסטטוס קוו. משקיפים רבים מתחו ביקורת על התקשורת ב-2001, היא הואשמה בקנוניה עם הממשל, בהפצה בלתי ביקורתית של עמדותיו ובהזנחת תפקידה ככלב שמירה האמור לחשוף את ליקויי הממסד, עודף פטריוטיזם וזניחת חובתו להתערב למען הציבור בשל גילויי חוסר אחריות במדיניות חוץ . שאננותה של התקשורת האמריקאית ב-2001 בלטה באי התייצבותה נגד צמצום חירויות הפרט במסגרת המלחמה בטרור , ונגד מקרים של הפרת חירות הציבור ופגיעה בפרטיות.
