אירועי ואדי סאליב היו אחת מנקודות המפנה החשובות ביותר בסיפור השסע העדתי במדינת ישראל.
המפלגות בקואליציה של מפא"י זכו בדרך כלל בשיתוף פעולה של דור ההנהגה המסורתית של עולי ארצות האיסלאם. מפלגת האופוזיציה חרות, שתמכה בתחושות הקיפוח החברתית ובביקורת על ההנהגה המסורתית נתנה מקום לצעירים המזרחיים. המחאה החברתית-עדתית התבטאה באמצעות תמיכה באופוזיציה וגם בגילויים לעיתים אלימים של פוליטיקה חוץ פרלמנטרית, כמו באירוע של ואדי סאליב.
ב-8 ביולי 1959 פצע שוטר בירייה שיכור מתפרע, תושב שכונת העוני ואדי סאליב שבחיפה המאוכלסת ברובה בעולי צפון אפריקה. כתגובה, יצאו כמה מאות תושבי השכונה להתפרעות המונית. למחרת אורגנה הפגנה המונית בראשות דוד בן הרוש מי שהקים את "ליכוד יוצאי צפון אפריקה" במטרה להשתחרר משלטון מפא"י. במשך יום שלם נישאו דגלים שחורים ודגל המדינה טבול בדם ועד מהרה נערכו התפרעויות בחנויות ובמכוניות. ניידות משטרה נרגמו באבנים, משרדי מפא"י וההסתדרות נפרצו ונבזזו, חלונות ראווה נופצו, מכוניות הוצתו עשרות נעצרו ושוטרים נפצעו. ההתפרעות התפשטה גם לשכונות אחרות שמאוכלסות בעולים ממרוקו, בעיקר בבאר שבע ומגדל העמק. 3 שבועות לאחר-מכן שוב אירעו מהומות בואדי סאליב. המשטרה הגיבה בכוח ועצרה 60 מתפרעים, בראשם בן-הרוש שהיה חמוש באקדח. בן-הרוש הכריז על שביתת רעב ואף איים להתאבד. דעת הקהל נחלקה והיו שטענו שיוצאי צפון אפריקה הם אלימים ואחרים טענו שהמשטרה הגיבה בחומרה. מפא"י האשימו גורמים "אנטי סוציאליסטיים" שהסיתו ואילו האופוזיציה מימין ומשמאל האשימה את הממשלה במדיניות של אפליה כלפי עדות המזרח.
הוקמה ועדת חקירה ממלכתית וב-17.8.1959 נמסר דו"ח לגולדה מאיר, שקבע שלא הייתה אפליה עדתית, אך צוין שיש להיות יותר ערים למצוקותיהם, תנאי המחייה ולהכוונתם המקצועית של בני עדות המזרח.
דוד בן הרוש וחבריו הוכיחו למפלגות ולציבור כי מתוך יוצאי צפון אפריקה יכולים לפרוח מנהיגים אותנטיים. אלו נכנסו למעגל המפלגות והחלו לפלס דרכם לעמדות כוח והנהגה.
ואדי סאליב היה המחאה על השבר הגדול של שנות ה-50 כשמאות אלפי עולים נקלטו בתנאים חמורים. העולים הגיעו חסרי הון, מטופלים במשפחות מרובות ילדים, ללא מכרים ומיעוט השכלה. החולשות האלו נוצלו ע"י הממסד והם נשלחו ליישובי ספר, למושבים ולעיירות שם התקיימה דלות, אבטלה ומחסור בשירותים הם הוגדרו כ"דור מדבר" ו"אבק אדם" שיש להוציא ממנו את האוריינטליות.
הואדי פונה מתושביו, תלמידים מזרחיים הופנו לבתי ספר מקצועיים ברמה נמוכה ואז החל תהליך שיקום שכונות עוני. סמוחה טוען שמנהיגי המרד חוסלו אז פוליטית. אלה היו פתרונות חלקיים שכן, במארס 1971 קמה תנועת "הפנתרים השחורים" למחות בדיוק על אותן עוולות.
ראו גם: השסע העדתי בישראל, חברה ופוליטיקה בישראל
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון
