"מיישוב למדינה" ומאפייני היסוד של החברה הישראלית
ראשית התפתחות מוקדי כוח ותרבות פוליטית בקרב היישוב היהודי,
הויכוח האידיאולוגי לגבי אופייה העתידי של המדינה החדשה ושורשי המערכת הדמוקרטית הישראלית.
חשוב להבין את הפוליטיקה של תקופת הישוב (שנות ה- 20, 30 – עד 1948 – קום המדינה) מכיוון שהתרבות הפוליטית של ימינו התעצבה בתקופה זו.
על אף שהישוב היהודי היה קבוצת מיעוט בתוך הטריטוריה הבריטית, מתנהלת בו תרבות פוליטית.מאחר והישוב היהודי מהווה מיעוט, קשה להגדירו כמערכת פוליטית. עולה הסוגיה: כיצד קב' קטנה ביחס לכמות היהודים בגולה יכולה לקבל החלטות בנוגע לכלל האוכלוסיה הגדולה שבגולה.
תיאוריית מרכז ופריפריה: בכל חברה באשר היא יווצר מרכז. יכולים להיות מספר מרכזים (חברתי, פוליטי, כלכלי, אידיאולוגי) המרכז הוא מוקד הסמכות של החברה גם אם אינו קיים פיזית- גיאוגרפית, הוא קיים מבחינה רעיונית – תפיסתית. למרכז כמה תפקידים:
– מרחב של תפקידים ומוסדות.
– גיוס משאבים והקצאתם.
– מוקד קבלת החלטות וקביעת עדיפויות.
– קביעת זהויות הקולקטיב: ע"י שתי דרכים, הגדרה מי אנחנו לעצמנו ומי אנחנו מול הצד השני.לדוג': בישוב היהודי – אם אתה לא בריטי ולא ערבי אז אתה חלק מהישוב היהודי.
– קביעת גבולות חברתיים: לאחר שהגדרנו את עצמנו נגדיר מי יכול להיכנס לחברה ומי לא.
– גיבוש ערכי החברה המרכזיים לפיהם החברה תפעל.
בצד המרכז נמצאת הפריפריה שהיא כל דבר שהוא לא המרכז אך נמצא תחת סמכות המרכז. בנוסף, מרכז מקבל את כוחו מהסכמת הפריפריה.
מרכז מתחרה- הצגת אלטרנטיבה אחרת, קבוצה אחרת שמציגה עמדה. וכך נוצרים גושים המתחרים על השליטה בפריפריה, בעלי תפיסה וגישה שונות. לדוג': האצ"ל אל מול הפלמ"ח.
מרכז מישנה- המרכז הפוליטי מהווה אליטה פוליטית וכלכלית, מתווך בין המרכז לפריפריה (צינור מידע בין מהציבור למרכז וגיוס הציבור לטובת המרכז) ומעביר הקצאת משאבים מהמרכז לפריפריה.
מאפיינים מרכזיים של המרכז והפריפריה בתקופת הישוב:
1. קדימות מרכזי משנה: בניגוד למקומות אחרים בהם אנשים בעלי יכולת ועוצמה יצרו סביבם פריפריה, בתקופת הישוב היה המהלך הפוך, קב' עלו לארץ, הקימו ישובים והתעסקו בהם – הפריפריה קדמה למרכז.כך נוצרו מרכזי המשנה שדואגים לאותם ישובים.
2. תנועת העבודה: בשנות השלושים הבינו שכדי שהישוב היהודי יצליח להקים את הבית הלאומי עליו ליצור מרכז פוליטי לאיחוד הקבוצות השונות. תנועת העבודה השתלטה ויצרה את המרכז הפוליטי והפכה לתנועה דומיננטית.שאר התנועות המשיכו להתקיים ולהוות אלטרנטיבה אחרת, אך תנועת העבודה נשארה דומיננטית.
3. חפיפה בין המרכז הפוליטי והמרכז הלאומי: תנועת העבודה (המרכז הפוליטי) יצרנ חפיפה מוחלטת עם הישוב היהודי (המרכז הלאומי) באמצעות גיוס משאבים והקצאתם ליישוב, יצירת זהות (צבר, עובד אדמה….). העבודה הייתה מתונה והמנדט הבריטי רצה לדבר עם תנועה אחת ולא עם מספר תנועות. בשל כך התעצמה התנועה עוד יותר והפכה לראשית.
4. אסימטריה: גוש תנועת העבודה צבר עוצמה אדירה, כך שלא הייתה לו תחרות עם שאר הגושים.
5. הסכמה כללית בישוב היהודי שתנועת העבודה היא הגוף השולט.
