הטענה המרכזית של מאמרו של יריב צפתי "סקרי בחירות והקהל האקטיבי- אמון הציבור הישראלי בסקרים" סובבת סביב השאלה האם סקרים מעצבים דעת קהל:
- האם ישראלים מאמינים לסקרי בחירות או שמא הם ספקנים?
- מהם הגורמים המשפיעים על אמון הציבור בסקרים?
- כיצד אמון זה קשור בתחזית אישית של הפרט לגבי המנצח?
- האם הייתה לסקרים השפעה על תוצאות הבחירות לראשות הממשלה ב1996?
"אפקט עגלת המנצח" – מתאר מצב בו התמיכה במועמד גוברת בשל העובדה שהוא נתפס כמוביל. אמנם המחבר בא מנקודת מבט שהקהל הינו אקטיבי, תוך ניתוח וממצאי סקרי הבחירות של שנת 1996. הסקרים לעתים רבות עשירים בפרטים אך רחוקים מניתוח. לכן, במקרים רבים הוכחו הסקרים כמוטעים לאחר תוצאות האמת. ב1996 נראה פער משמעותי בין פרס לנתניהו, כאשר המוביל בהפרש עצום היה פרס. למרות שהקולות הצפים (קבוצת המיעוט) יכלו לחולל מהפך, עדיין הציגה התקשורת את שמעון פרס כמנצח. בתום ספירת הקולות – ניצח נתניהו בהפרש של קולות של פחות מאחוז מאחד. השפעת הסקרים – הוסכם שיש להם השפעה עקיפה – אך האם ישירה? ההשפעות המוצעות ממחקר הסקרים:
"אפקט עגלת המנצח" – מידע על דעת הרוב גורם לאנשים לשנות את דעתם לשעת הרוב.
"אפקט אנדרדוג" – אימוץ דעת המיעוט מתוך הזדהות עם החלש.
"ספירלת השתיקה" – שתי השערות: "התקשורת משפיעה על תפיסות הציבור על אקלים הדעת החברתי. האחרת גורסת כי אנשים התופסים את עצמם כשייכים למיעוט יבחרו לשתוק ולא לבטא את עמדתם האמיתית.
טענה מרכזית של המאמר: אנשים אינם מאמצים בפסיביות את דיווחי התקשורת בנוגע להתפלגות הדעות באוכלוסיה. קהלי התקשורת הם אובייקטיבים = הקהל יכול להיות ספקן בנוגע לתוצאות סקרים.
הטענה המרכזית במאמר: אנשים אינם מאמצים בפסיביות את דיווחי התקשורת בנוגע להתפלגות הדעות באוכלוסיה. קהלי התקשורת הם אקטיביים = הקהל יכול להיות ספקן בנוגע לתוצאות הסקרים.
תוצאות השאלון הראה שאכן 55% מהישראלים עקבו אחרי הסקרים, אך הממצאים הוכיחו שישראלים נוטים לא להאמין להם (בעיקר כהשוואה לאמריקאים).
ממצאים:
א. אוכלוסיה ערבית האמינה יותר לסקרים מאשר יהודים. מדוע: הסקרים שקפו את הובלת השמאל (פרס) והיו לטעמם של המצביעים הערבים – למרות שהערבים לא לקחו חלק מהסקרים הטלוויזיוניים. בנוסף, רמת החינוך במגזר הערבי נמוכה, והמחבר סבור שעובדה זו הובילה לחוסר ספקנות והליכה עיוורת אחרי התקשורת.
ב. אוכלוסיה דתית (מאוד) – חוסר אמון בסקרים. הסקרים הראו ניצחון לשמאל בעוד הם נמצאים במחנה הימין = קריאה אופוזיציונית, מתנגדת לדעות הסקר. נמצא סירוב לקבל את התוצאות ולאו דווקא השתתקות לנוכח הרוב מן השמאל. (במקרה זה לא ניתן לזקוף את לרעתם של האוכלוסייה הערבית את עובדת חוסר החינוך, מאחר והאוכלוסייה החרדית לא מאופיינת בלימודים מודרניים.)
ג. יהודים אנשי השמאל האמינו יותר לסקרים מאשר אנשי הימין. האמון בסקרים לא נבע בהכרח ע"י השכלה או מצב כלכלי חברתי. האמון נובע אם הסקר "משרת האני" – אנשים נוטים לקבל את תוצאות הסקרים כאשר הסקרים אומרים להם את מה שהם רוצים לשמוע.
ביקורת המחבר על נואלה נוימן:
- אותם אנשים שהאמינו לסקרים ראו עצמם בקבוצת הרוב, אכן נטו לדבר על פוליטיקה, להיות פעילים, להתראיין יותר מאנשים מהשמאל שהיו ספקנים בקשר לסקרים. כלומר: הכוח שנשמע הוא כוח הרואה עצמו משתייך לקבוצה השולטת ובטוח בניצחונו.
- ביקורת: ע"פ נוימן, "שתיקה היא נסיגה" – השתיקה של המיעוט מתפרשת כתמיכה ברוב. צפתי: זוהי עובדת לא מדויקת, מאחר ואדם אל ידבר עם זר על דעתו הפוליטית, אלא רק במעגליו הפרטיים. דווקא במעגלים הקרובים, פעילי ימין כן התבטאו ולאו דווקא חשו שעליהם לשתוק מאחר ולא מבטאים את דעת הרוב. בנוסף, פעילי ימין היו לא פחות פעילים מאשר פעילי השמאל.
- כהמשך לפעילות הימין, צפתי מוכיח שאכן פעילי ימין היו לא פחות פעילים ואף יותר ביום הבחירות. נוימן טוענת שדעת הרוב משתיקה את הפעילות הפוליטית של המעטים. אמנם צפתי מוכיח אחרת. ביום הבחירות כשאר הסקרים נטו לחלוטין לצדו של פרס, צפה צפתי בפעילי הימין שהחריפו את מאבקם לעומת מחנה השמאל, שהיו אדישים ושאננים וחדלו כמעט לחלוטין מפעילות פוליטית.
סיכום: הקהל הינו פעיל, יש לו יכולת להתנגד גם לנתונים סטטיסטיים. כל סקר וממצא נתון לפרשנויות,לדיון ולעימות. אמונה בסקרים לא תוצאה של השכלה או מצב חברתי כלכלי, אלא כאשר הסקר "מתאים" להם.
