לפרט חשוב שלא לבודד עצמו מהחברה, יותר מאשר להיות בעל שיפוט עצמאי. נדמה שזהו תנאי לחיים בחברה האנושית, שאם כן לא תהיה מושגת אינטגרציה מספקת. נניח שפחד זה של אדם מפני בידוד הוא חלק בלתי נפרד מכל תהליכי דעת הקהל. זו נקודת בתורפה של הפרט שכן קבוצות חברתיות יכולות להענישו על אי הליכה בתלם. המושגים "דעת קהל", "סנקציה", ו"עונש", קשורים זה לזה בקשר הדוק. הפרט מנסה לגלות מתי הוא מבודד את עצמו באמצעות "כלי מעין סטטיסטי", ע"י התבוננות בסביבתו החברתית, ע"י הערכת התפלגות הדעות בעד ונגד רעיונותיו, אך מעל הכול ע"י הערכת הכוח (המחויבות) הנחיצות וסיכויי ההצלחה של הצעות והשקפות מסוימות. דבר זה חשוב מאוד בנסיבות המשתנות, בהן הפרט עד למאבק בין עמדות מנוגדות, ועליו להכריע ביניהן. יתכן ויגלה שהוא מסכים עם ההשקפה השלטת, מה שיעודד את בטחונו העצמי, ויאפשר לו לבטא בשיחה, בלי חשש וסכנת בידוד, התנגדות לאלה שדוגלים בהשקפות אחרות. ויתכן שיגלה שהקרקע נשמטת מתחת להשקפותיו, וככל שיגלה שכך הדבר, יתרופף בטחונו העצמי, והוא יטה פחות לבטא דעותיו. ככל שהפרטים קולטים מגמות אלה וסגלים להם את השקפותיהם כך גדלה הספיראלה ומבססת את עמדת דעה אחת ומשתיקה את השנייה. אפשר לתאר את דעת הקהל כדעה השולטת המכריחה את העמדה וההתנהגות להסתגל אליה ע"י איום על הפרטים והפוליטיקאים המתנגדים לה ע"י איום של איבו תמיכה רחבה.
נואלה העלתה 5 השערות בטרם בחנה את מודל הפעילות של עיצוב דעת קהל:
1. הפרטים מעצבים תמונה של התפלגות הדעות והלכי הרוח של סביבתם החברתית. זהו תנאי מוקדם לקיום/התפתחות דעת קהל כפעילות הגומלין בין דעות הפרט לדעה המיוחסת לסביבה.
2. נכונות הפרט לחשוף דעתו בפומבי משתנה בהתאם להערכתו האם דעתו שולטת? והאם תמשיך להיות כזו.
3. מכאן נובע שאם יש פער ברור בין הערכת ההתפלגות הנוכחית של הדעות, להתפלגות למעשה זה מפני שהדעה שמגזימים בהערכתה זוכה לחשיפה פומבית גדולה יותר.
4. יש מתאם חיובי בין הערכת המצב בהווה להערכה בעתיד: אם דעה נחשבת לרווחת סביר שתחשב ככזו גם בעתיד (ולהפך) אך במידה שונה. ככל שהמתאם בים ההערכות שונה חלש יותר, כך עוברת דעת הקהל תהליך שינוי.
5. אם יש פער בהערכת כוחה העכשווי של דעה להערכת כוחה העתידי, תחזית העמדה בעתיד היא זו שתקבע את נכונות הפרט להיחשף. השערה זו נובעת מהטענה הבסיסית, של חשש הפרט מבידוד עם השקפתו לא תקבל אישור מדעת הרוב.
לבדיקת ההשערות נערכו סקרים רב נושאיים במשך שנה והקיפו 2000 ראיונות שכללו 4 סוגי שאלות: 1. שאלות על דעת המשיב בנושאים שנויים במחלוקת.
2. שאלות על התפיסה שתופס המשיב את דעת הרוב בנושא מסוים.
3. שאלות על הלכי רווח בעתיד.
4. שאלות על נכונות המשיב להיחשף בסיטואציה פומבית.
התוצאות:
- הנכונות לדון בפומבי בנושא שנוי במחלוקת משתנה ע"פ גיל,מין, מקצוע, ההכנסה ומקום המגורים. בד"כ יטו יותר להביע דעתם בגלוי גברים צעירים ובני המעמד הבינוי גבוה.
- דרגות הנכונות להיחשף: ה"סיעה המפסידה" גדולה בהרבה במספרה מ"הסיעה המנצחת", אך נטיית הרוב לשמור על שתיקה חזקה למדי, ויוצרת רושם של "רוב דומם".
- הנטייה לדבר בקרב הסיעה המנצחת, והנטייה לשתוק בקרב הסיעה המפסידה, בולטות הן בקרב המתעניינים בפוליטיקה והן בקרב הלא מתעניינים.
- לאחר מאבק ממושך עשויה סיעת מיעוט להצטמצם לגרעין הקשה של האנשים שאינם מוכנים להסתגל, לשנות את דעתם או אפילו לשתוק לנוכח דעת הקהל. כמה מחברי הקבוצה עשויים להתרגל לבידוד, ורבים עשויים למצוא תמיכה לדעותיהם ע"י בחירת אנשים ואמצעי תקשורת המאשרים השקפותיהם.
- ניתן להסיק שמיעוט המשוכנע בשליטתו בעתיד ולפיכך נכון להיחשף, העומד מול רוב המפקפק בכוחן העתידי של השקפותיו ולכן נכון פחות בפומבי להגן על השקפות אלה, קרוב לוודאי שדעתו תהפוך לדעה השלטת. תהפוך מדעת מיעוט לדעת הקהל.
אמצעי תקשורת ההמונים הם חלק מהמערכת המשמשת את הפרט להשגת מידע על הסביבה, בהשגת מידע שכזה, שמחוץ לתחומו האישי, הפרט תלוי כמעט לחלוטין באמצעי התקשורת. ע"פ המנגנון החברתי פסיכולוגי שכונה כאן ספירלת השתיקה יש לראות את אמצעי תקשורת ההמונים כיוצרי דעת קהל.
