* המאמר מתקשר לנושאים: הבנית מציאות, מסגור וייצוג מיעוטים בתקשורת.
* יוצא מתוך נקודת מבט של הבניית המציאות.
* התקשורת מושפעת ומייצגת את המרכז, ופחות את השוליים. ואם היא כבר תהיה התייחסות לפריפריה, ברוב המקרים היא תהיה מעוותת ושלילית. התקשורת גם אם היא רוצה, היא לא יכולה לייצג את המציאות כפי שהיא, זה קורה מחוסר ברירה, זה משהו בלתי נשלט.
* ואיך הוא הוכיח את זה? הוא בדק את העיתונות הישראלית הארצית הכתובה ובעיקר את ז'אנר החדשות. הוא ערך ניתוח תוכן של העיתונות הישראלית, הוא רצה לבדוק איזה אלמנטים של תוכן חוזרים על עצמן בעת סיקור פריפריות בכלל ועיירות פיתוח בפרט.
* הוא מראה את הפונקציות של סיקור, תיאום-קישור ובידור. הוא מראה איך דרך 3 הפונקציות האלה התקשורת מעבירה מציאות מסולפת. למשל, באמצעות סיקור, התקשורת לרוב מסקרת את המרכז והאליטות. לעיתים רחוקות את הפריפריה ובד"כ יהיה לזה נופך שלילי. לגבי תיאום– לרוב התקשורת מעמידה את הפריפריה כגוף שזקוק לעזרה מהמרכז, ו"המומחים" מהתקשורת ינסו להציל אותה ולהציע לה מה טוב עבורה. לגבי הבידור, בעת סיקור של הפריפריה, נראה כי יש תוכן שהוא סנסציוני, חדירה לפרטיות של המסוקרים, סיפורים שמעלים את הרייטינג וכדומה. התוכן עוסק בעיקר באלימות, בעיות כלכליות וכדומה.
* אלי אברהם מצא 6 אלמנטים עיקריים שחזרו על עצמם בניתוח החדשות בעיתונים השונים:
1. אלימות, פשע וחוסר שקט חברתי- העיתונאים והקוראים, מצפים שתתרחש אלימות בעיירות הפיתוח וגם כשאין אלימות אז איכשהו זה יופיע בכתבה. הכתבים הודו שהכתבות מסוג הזה יזכו ליותר פרסום.
2. מצוקה כלכלית, לכלוך והזנחה- ידיעות שמדגישות את המצוקה הכלכלית, הכתבים יודעים שהציבור מצפה לסיפורי מסכנות, שקשורים לעוני והזנחה.
3. חוסר שליטה על הגורל ועתיד מעורפל- העתיד והגורל של תושבי העירייה נתון בידי גורמים חיצוניים- הם תלויים בממסד (אין להם שום יכולת להציל את עצמם).
4. עדתיות של תושבי עיירות הפיתוח- בעיירות הפיתוח יש ריכוזים עדתיים, אבל עיירות הפיתוח מזוהות עם עדות המזרח, כסמל של המזרחיות עם אוריינטציה ימנית. יש שימוש בסטריאוטיפיים שלילים- "תופעת העדר", חסרי שיקול דעת.
5. ספק ביכולת להיות כמונו- רבים מהכתבים מפקפקים ביכולת של עיירות הפיתוח לאמץ נורמות של המרכז. כלומר, גם אם קורה משהו חיובי בפריפריה, זה לעולם לא יגיע לרמה של המרכז. מדגישים את הנחלשות של האוכלוסייה המזרחית בפריפריה, שאינם משכילים להתערות באוכלוסייה האשכנזית, ואם כבר תבוא הגאולה ברור שהיא תבוא מהמרכז (לדוג' צעירים שבאו מהמרכז לפריפריה).
6. סינדרום הפרימיטיביות- התקשורת מציגה את תושבי עיירות הפיתוח כמעין "אובדי אלילים", מעין דתיים למחצה, תרבות ההשטחות על קברי צדיקים. התקשורת מסקרת את תרבות הערצת הקדושים בזלזול ולגלוג, כמשהו מאגי ומאיים.
* בסוף המאמר אלי אברהם עושה את הקישור בין הממצאים שלו לבין אסכולת הבניית המציאות. הוא אומר כי העיתונאי משמש כשומר סף ומחליט מי טוב ומי רע, מה מעניין את הקהל ומה לא, מה מוסרי ומה לא, מה מתנהג כפי שרצוי ומי לא, או במילים אחרות- מי איתנו, ומי במחנה שמנגד (האחר). הצגת המציאות היא תהליך של בחירה מתוך מבחר קיים של נושאים, ושל דרכי הצגה והמחשה והכתב ממלא תפקיד מרכזי בתהליך בחירה זה. כלומר, המציאות הסימבולית היא מציאות מסולפת שלא משקפת באמת את המציאות הממשית.
הוא מסכם ואומר כי למרות שבשנים האחרונות חלו התפתחויות במציאות הממשית עיירות הפיתוח אין לכך כמעט ביטוי בעיתונות ובתקשורת. ככל הנראה, התפיסה הרווחת היא שמסר תקשורתי ייקלט בצורה הטובה ביותר ע"י חלק גדול מהקהל, אם הוא יתבסס על דפוסים ישנים ומוכרים. וזה יוצר את אותו מעגל קסמים, שלא מאפשר לעיירות הפיתוח להשתחרר מהדימויים והסטריאוטיפיים.
המסורת המאוחרת של גישת ההשפעות החזקות
