פיסול יווני בתקופה ההלניסטית (מאה 3 לפני הספירה- 30 לפני הספירה).
Pythokritos of Rhodes,
Nike of Samothrace,
c. 200-190 B.C.,
קלאסיקה הלניסטית. מייצג בצורה מושלמת. הטוב מסוגו
הפסל של ניקה – אלת הניצחון (ברומא – ויקטורי)
– מטרת הפסל הייתה הכרזת נצחונם של היוונים. לא ברור באיזה קרב, רק ידוע שהתקיים. זוהי הכרזה בקול תרועה רמה על נצחונם
– הידיים והראש של האלה לא שרדו. היא נוחתת על חרטומה של הספינה, כאשר רגל אחת בלבד עומדת על החרטום והכנפיים פרושות
– היא הייתה אמורה להחזיק בידיה את זר הניצחון או את החצוצרה שבה היא תוקעת את תרועת הניצחון!
– צילום בעקבות הפסל – תוואי גופה מודגש, יש עוצמה בגוף, הבגד נצמד לגוף, התנועה שלה עומדת מול תנועת הרוח הבלתי נראית. התאורה הופכת את הפסל ליותר אטרקטיבי
מהטיית הצוואר ניתן להבין שהראש היה מוטה ימינה.
ביטויים מאוחרים שבאים לידי ביטוי על סמך הפסל:
1) ניקה מעופפת, כאילו נוחתת מהשמיים. יש ייצוג של המאה ה-19 בתור מושג שמסמל ניצחון. הפסל מסמל את הפיכת של איטליה למדינה ריבונית – סמל פוליטי.
2) תקשורת חזותית – בין התמונה של הפסל לסמל של NIKE – ה-V של נייק מסמל ניצחון כמו ויקטורי.. לדוגמא: פרסומת של נייק – הבחורה מרחפת מעל העיר. המקור הלניסטי. התוצר קלאסי
שימו לב כיצד משתמשים בתוצר הקלאסי שכבר הכרנו קודם- בכדי להעצים ניצחון בקרב- דבר שאופייני לתקופה ההלניסטית בה ישנה גאווה גדולה של העם היווני.
Agesander, Athenodorus
and Polydorus of Rhodes – The Lacoon Group,
1st. c. B.C.
קבוצת לרקון ובניו – נמצא במוזיאון הותיקן ברומא
– שיא של רגש, סבל, אימה, תוך כדי שיא של תנועה בשלוש דמויות. התנועה מתוארת כתהליך של סיפור שאפשר לקרוא משלוש תנועות ברצף כאילו מדובר הפריימים שונים. בפריים בודד מקבלים שלוש דמויות בשלוש מצבים בעלילה לפי הסדר
– גבר מצד ימין – נמצא במצב של "לפני". הגבר האמצעי נמצא בשיא ההתרחשות. הגבר השמאלי נמצא במצב של "אחרי".
– הנחש גם מכיש וגם חונק. רואים את ההתרחשות, השלב שבו נגזר על לרקון ובניו – בהכשת הנחש. לא ברור אם הנחש הוא חנק או צפע (סיפור מיתולוגי מרגש)…
– לרקון מנסה ביד אחת לסלק את הנחש העומד להכישו והיד השנייה במותן. מאידך, רואים את העיניים והשרירים שלא יכולים יותר – סובל ונלחם בו זמנית.
– הילד הימני מבין שקורה משהו לאבא שלו ולא שם לב שזה קורה גם לו. הילד משמאל מוחזק על ידי הנחשים. הוא ייפול אם ישחררו אותו.
והנה מעבר משמעותי נוסף שראינו בפסל של לארקון ונראה יותר לכיוון סוף התקופה ההלניסטית יוונית- חיזוק הפרופורציות המציאותיות בעיקר בתחום הצעיר מול מבוגר. וכמו כן בהעצמת הרגש שמקרינים הפסלים- סימן להזדהות של הצופה אל הפסל ואל סיפורו- מדגיש את הפרט בניגוד לתקופות הקודמות- גם הפסל- וגם הצופה בו!
