על מנת להבין את הישגיו של ליאונרדו, נסתכל על יצירות של פרספקטיבה אווירית/ אטמוספרית: כאשר מביטים באובייקט מסוים- כשהוא קרוב, נראה אותו בצורה חדה וגדולה יותר, ככל שהין מביטה יותר לעומק- אותו נוף יראה בצורה מטושטשת, התמזגות בין שמיים לאדמה, קו האופק מיטשטש.
המדונה של הסלעים, ליאונרדו דה וינצ'י, 86-1483– מדונה (virgin) זו בעצם הבתולה מריה. היא יושבת במרכז, מתחתיה 2 תינוקות- האחד ישו והשני יוחנן המטביל ומלאך שמצביע. הסלעים מאחוריה גדולים וברורים ומאחוריהם הסלעים בעומק- כמעט ולא נראים, יש עליהם אטמוספירה אווירית. בהשוואה לציור של ונוס על הצדף של בוטיצ'לי מהתקופה השנייה של הרנסנס, שם יש הפרדה ברורה בין אופק, ים ושמיים. אין פרספקטיבה אווירית, הדמויות חדות, לא מתמזגות עם הנוף. השיטה של ליאונרדו נקראת ספומטו sfumato (= לטשטש/ לערפל). הוא מטשטש את קווי המתאר של הדמויות כך שהן מתמזגות עם הסביבה בה הן יושבות. הספומטו יוצר גם אווירת מסתורין. תווי פניהם של הדמויות לא משורטטים. זה גורם לדמות להיראות רכה יותר.
דה וינצ'י כתב תיאוריה על מה שהוא עושה: "תמיד תצייר את הדמויות באור בין ערביים, לא שמש חזקה וישירה".
המדונה של הסלעים -דה וינצ'יהמונה ליזה, ליאונרדו דה וינצ'י, 5-1503– על מנת להבין את עניין הפרספקטיבה נשווה יצירה זו עם ציורים של אמנים אחרים, אך תחילה נתאר את היצירה: אישה רגילה מפירנצה שבעלה הזמין אצל ליאונרדו את הדיוקן של אשתו. הציור לקח 3 שנים ליאונרדו הזמין נגנים לסטודיו שינגנו בזמן שהוא יצייר, על מנת שהאווירה תהיה נינוחה. כאשר סיים ליאונרדו את היצירה הוא הוזמן ע"י מלך צרפת להיות צייר החצר בארמון המלך וליאונרדו לקח עימו את היצירה. עד היום לא ידוע למה, יש סברה שהוא לקח את הציור כדי להשתמש בו כתיק עבודות. לאישה אין תכשיטים, היא לובשת בגדים רחבים וכהים.
הדיוקן– משמר את זכרו של האדם באמצעות תיאור חזותי של תווי פניו; עיסוק באנטומיה לשם עיצוב הבעות פנים; "לאחר דורות רבים מכירים את הדיוקנאות תוך הנאה ותוך הערצה ליוצרם". כלומר, חשיבות הדיוקן שהוא מנציח את המודל המפוסל או המצוייר ואף את יוצרו. דיוקנאות בעבר:
– הקיסר הביזאנטי יוסתינינוס ואשתו תיאודורה זו דוגמא לדיוקן מהמאה ה-6 לפנה"ס- יש שימוש בתכשיטים.
– הדיוקן בתקופה הרומית/ יוונית- על מטבעות כסף צוירו פרופילים של אנשים.
– עם הזמן הדיוקן התנתק מהדת והחל לתאר אנשים פשוטים- תקופה שניה של הרנסנס (60 שנה לפני המונה ליזה)- היא בפרופיל, דו מימדית,, לא יוצרת קשר עין עם הצופה, הרקע שטוח, יש עיטורים, פרחים.
– סוג אחר של דיוקן- בחזית (1475)- יש צדודית.
אצל המונה ליזה אין חזית ואין צדודית. ישיבה זו נקראת קונטרפוסטו (שלושת רבעים)– היא בתנועה- הגוף לצד אחד והראש לצד שני. יש מעין דיסוננס בין הגוף שפונה הצידה וקדימה, דבר אשר הופך את הציור לאמין ומשכנע יותר. המיוחד במונה ליזה זה שבכל מקום שאנו נסתכל עליה יראה כאילו היא מסתכלת עלינו. הטשטוש, השימוש בספומטו, נותן תחושה של מסתוריות, רגש שליו. הנוף הוא בראשיתו- אין אנשים, יש הרים, נחל, דרכים. החיבורים שנעשו ברקע המטושטש לא מתחברים זה לזה (ספומטו), הדבר מעצים את תחושת העומק ואת תחושת המסתורין. יש שימוש בהצללות מעל עיניה, ידיה עדינות ורכות.
מדוע המונה ליזה הפכה למיתוס? זהו דיוקן שונה מאלו שהיו לפניו- הוא מסתורי יותר, יש בו הבעה של רגש שאנו לא יודעים לקרוא, אך היא מעוררת בנו מחשבה. כמו כן, ליאונרדו כאמן בפני עצמו הביא את התקופה לשיאה בעזרת טכניקות שהוא המציא. הוא הכין רישומים של הטבע ושל גוף האדם שהובילו ליצירה מושלמת.
וזארי ההיסטוריון כתב דברי שבח על היצירה 50 שנה אחרי, מבלי שראה אותה בכלל. היא הייתה בפריס והוא היה בפירנצה. הכל עבר ע"י שמועות וכך המיתוס נוצר והועבר.
בריאת האדם, מיכאלנג'לו, 1512-1508, הקפלה הסיסטינית, רומא– מיכאלנג'לו צייר את תיקרת האולם של הקפלה, ששימשה לתפילות של האפיפיור בותיקן ברומא. על התקרה מספר יצירות- פרסקו של סיפורי התנ"ך:
אדם בצד אחד, אלוהים בצד שני. יש ביניהם כמעט מגע. אלוהים בא בתנופה עם ענן ומלאכים (לא נראה פה) ומפיח באדם חיים. האוויר מודגש ע"י השיער המתנופף של אלוהים. יש מתח של נוגע לא נוגע. דמותו של אדם היא אידיאלית. מיכלאנגלו מציג תיאור נכון של המציאות מבחינת פרספקטיבה ואנטומיה, ולקיחת התרבות הקלאסית צעד אחד קדימה- הוא מציג הבעות בדמויות. הדמות של אדם מזכירה פסל רומי של אל נהר- מיכאלנג'לו לקח השראה מהפיסול הקלאסי. היופי של אדם מספר לנו על היופי והטוב האלוהי כי מיכאלנג'לו האמין שהאדם נברא בצלם האלוהים.
