גישות בדבר ההכרה בזכויות המיעוטים:
- הגישה הליברלית הקיצונית: גישה שלא מכירה בזכויותיהן הייחודיות של קבוצות המיעוט, לפי גישה זו יש לדכא פלורליזם של קבוצות מבחינה תרבותית, לשונית ואתנית. מדינה זו מכירה בזכויות המיעוטים כפרטים אך אין היא מוכנה להכיר בהם כקבוצה בעלת זכויות קיבוציות מיוחדות. כלומר: המדינה אינה נותנת לבני הקבוצה לשמור על זהותם הייחודית. (הערה: שיטה זו אינה נהוגה כיום)
- גישה ליברלית מתונה: גם גישה זו אינה מכירה בזכויות הייחודיות של קבוצות המיעוט. גישה זו שוללת כל התערבות של המדינה למען שימורו וחיזוקו של פלורליזם אתני. להבדיל מהגישה הליברלית הקיצונית, המדינה הליברלית המתונה אינה כופה על המיעוטים להיטמע בחברה השלטת. קבוצות מיעוט יכולות להתגבש בקבוצות לא בחסות הממשלה, כלומר ממימון פרטי וביוזמתן. דוגמא: היהודים בארה"ב
- גישה המכירה בזכויות הקבוצה: המדינה הדמוקרטית לא רק מכירה בזכויות הפרטים בקבוצה אלא גם בזכויותיהם כקבוצת מיעוט לשמור על קיומה וייחודיותה אשר אינה מעוניינת להתבולל בקרב הלאום השליט. עקב כך, המדינה מעניקה למיעוט אמצעים שיאפשרו לו לשמור על זהותו. ברוב המדינות הללו מוגדרות ומובטחות זכויות המיעוטים בחוקה בחוקים רגילים או חוקתיים. הזכויות המוכרות הן זכות למערכת חינוך אוטונומית, הכרה בשפת המיעוט כשפה רשמית במדינה, זכות ייצוג בפרלמנט ובמוסדות שלטון וכו'. כל מדינה מחליטה אילו זכויות להעניק לקבוצות המיעוטים היושבות בה. לדוגמא: המיעוט השבדי בפינלנד.
