החינוך לכבוד האדם הוא מרכזי בחברה דמוקרטית הן לשם שמירת צלם אנוש והן לטיפוח יחסים בין אישיים תקינים. התרבות המקראית והתרבות ההלניסטית הן השתיים שעל בסיסן נוצרה התרבות המערבית, ובשתיהן מופיעות שתי תפיסות מרכזיות לכבוד האדם: האחת גורסת שלאדם מעמד מיוחד בעולם ביחס לחי (מבחינה רוחנית ותרבותית), והשנייה אינה משווה לחי אלא טוענת שלאדם מכלול יכולות ואפשרויות באנושיותו. התפיסה הראשונה מכונה כבוד בסיסי ואופקי מתוקף האנושיות (המוענק באופן גורף לכולם), ואילו התפיסה השנייה מכונה כבוד מיוחד ואנכי מתוקף האישיות (המוענק סלקטיבית לאנשים מסוימים).
המוסר היהודי כולו הושתת על בריאת האדם בצלם אלוהים, ומפאת כבודו של אלוהים אסור לפגוע בכבודו של האדם. מכאן נגזרו כל הדיברות החברתיות ושאר הכללים המוסריים שאנו מוצאים בתנ"ך. במקביל, אנו למדים למשל מפרקי אבות שאמנם "יהי כבוד חברך חביב עליך כשלך" אך גם "איזהו מכובד המכבד את הבריות", וההלכה מבינה שכמו שבני אדם שונים בדעותיהם ובגישותיהם כך הם גם שונים בכבודם (למשל, רב גדול מול בור ועם הארץ). זאת כמאמר הידוע "בשביל כבוד צריך לעבוד", ובעוד שבעלי האיכויות האנושיות זכאים לכבוד, היפוכם ראויים לביקורת ולבוז.
בעוד התפיסה היהודית היא אגוצנטרית, התפיסה ההלניסטית היא אנתרופו-צנטרית, כלומר מעגנת את כבוד האדם בסגולותיו הטבעיות. אך גם היא משקפת את שתי הגישות שהראינו: תפיסה המבוססת על ההכרה בטבע התבוני של האדם, המתבטאת במשטר דמוקרטי ושוויון בפני החוק, ומולה תפיסה הקשורה לאתוס המיוחד של הפרט – אהבת האמת, הצדק והיופי, פתיחות דעת וכו'. בתקופתם, סוקרטס, אפלטון ואריסטו עסקו בעיקר בכבוד מהסוג השני, במסגרת המאבקים בין אתונה לספרטה ועוד, וטענו שחיים של כבוד תלויים בניסיון להגשמת האידיאלים הנצחיים של האמת, הטוב, הצדק והיופי. אריסטו טען שאושר וכבוד באים לכל מין בדרך אחרת, אך אלו של המין האנושי נובעים מהגשמת כוחות הרוח שבו.
רוסו הציג בחלק מכתביו עמדה ברורה בדבר מרכזיות ערך השוויון, ובכתבים אחרים (כמו אמיל) גינה את גידול הילדים רק לפי יעדים חיצוניים של הצלחה חברתית, תוך התעלמות מטבע הילד, כיוון שלדעתו כך מערכת החינוך הבורגנית יוצרת אדם מנוול ואומלל, המכשיר אמצעים פסולים להשגת מטרותיו ובמקביל זר לעצמו ולרצונותיו. כאלטרנטיבה, מציע רוסו חינוך המבוסס על טבע האדם ומטפח את יסודותיו המקוריים. הפרשנות הרומנטית-אותנטית של רוסו רווחת היום, בכך שחיים של עולם פנימי נחשבים מכובדים יותר מחיי קונפורמיזם נטול נימה אישית.
קאנט הציג במאה ה-18 כבוד הנובע מהאינדיבידואליזם האוטונומי – העזה לחשוב בכוחות עצמך. הוא טען שלצערו רוב המבוגרים אינם חושבים בעצמאות אלא מבטלים את דעתם בפני סמכות חיצונית. הוא ראה בכך חוק מוסר אוניברסאלי, ומוכר ציוויו להתנהג רק באופן שהיינו רוצים שיהפוך לחוק כללי. ניטשה שילב במאה ה-19 את האידיאלים של האדם האוטונומי והאותנטי, וטען שהאדם הוא מצד אחד יצור טבעי, אך מצד שני יצור חופשי הניחן ביכולת עיצוב עצמי, דמיון ויצירה. לדעתו, חיים של כבוד הם חיי התגברות על הכוחות הפועלים עלינו, ומעבר לפעילות יוצרת של הגדרה ועיצוב עצמיים. על כן, חינוך לכבוד האדם מתמקד בחידוד האכפתיות והאחריות של היחיד ליצירת דמותו. וירג'יניה וולף התייחסה בתיאוריה הפמיניסטית שלה לכך שכבוד אינו יכול להתממש ללא העמדת משאבים בסיסיים הנובעים משוויון זכויות ושוויון הזדמנויות בחברה.
מתוך התפיסה המייחסת לאדם יכולת עיצוב עצמי, ניכר מקומם של הערכים בחברה, ככלי העבודה הרוחניים בפעולת עיצוב זו. עם זאת, יש מגמות בתרבות שטוענות שהן יודעות מהו הראוי שאליו יש לחנך באמצעות הערכים, ומנסות לכפות את תורתן על הציבור, כמו הפונדמנטליזם הדתי והטוטליטריזם האידיאולוגי. מגמות כאלה, כמו גם הקפיטליזם, מניחות לכאורה שתודעת האדם מוגבלת ושהוא מתאים לאילוף, לצייתנות ולהתניות התנהגותיות במקום לחינוך, חשיבה עצמית ורציונליות. המגמה האלטרנטיבית לכך היא הומניזם, הטוען ששום אמת אינה גדולה מהאדם עצמו, ושהזכות לאנושיות גוברת על כל דבר אחר.
באנושיות האדם יש שישה יסודות מהותיים המחייבים טיפוח והגנה: חופש הבחירה, תבוניות, רגשיות ורגישות, ערכיות, יצירתיות וייחודיות.
על בסיס כל אלו, נראה שיש לבסס את החינוך לכבוד האדם על שלושה יעדים מרכזיים:
- חינוך לכיבוד זכויות האדם, שוויון ושמירה על הדמוקרטיה
- טיפוח דפוסי התנהגות חברתית נאותה בכלל מעגלי החיים
- מיגור "רעות חולות" שכיחות כמו "אני ואפסי עוד" וזלזול בנורמות יושר והגינות
זכויות היסוד הנהוגות היום כתשתית לשמירת כבוד האדם נגזרות מהאמנות האוניברסאליות, ומפורטות בעמודים 12-13. יש כאמור גישות שונות לממש את רעיונות וזכויות אלה, אך כולן דוגלות ברב-תחומיות, שכן ביסוס חברה שבמרכזה כבוד האדם דורשת השקעה בכל רובדי האישיות.
סיכום הבא: חינוך לאינטליגנציה רגשית במקורות חז"ל במחשבה ובהלכה \ אברהם ישראל
חזרה אל: פילוסופיה של החינוך – סיכומים
