תורת האידיאות של אפלטון היא במידה רבה תגובה לטענות של הסופיסטים לגבי חוסר היכולת להכיר ולדעת עולם שהעיקרון המאפיין שלו הוא השתנות מתמדת מה שהופך כל ידיעה לכדי הידיעה ההיפותטית המבינה כי כל מה שהיא יודעת על העולם הוא חסר וודאות.
אך אפלטון ביקש להמלט מניהיליזם של הסופיסטים והוא עשה זאת דרך ניסוחה של תורת האידיאות שלו.
במסגרת תורת האידיאות שלו קובע אפלטון כי הממשות החומרית, התופעתית, אינה הממשות היחידה וכי קיים תחום נוסף שבו שוכנות האידיאוות. תחום זה של ממשות אחרת, ממשות האידיאות, היא ממשית הרבה יותר מכיוון שהיא איננה חומרית ועל כן קיימת באופן נצחי ללא כל שינוי. מאחר ועולם האידיאות אינו חומרי הוא אינו ניתן להשגה דרך החושים אלא אך ורק באמצעות ההכרה והשכל. לבסוף, האידיאות שמציע אפלטון במסגרת תורת האידיאות שלו אינן תלויות באדם או בכלל בקיומן הפיזי. מאפיינים אלו של האידיאות על פי אלפטון הופך אותן לאובייקטיות, נכונות תמיד, ובלתי תלויות באדם ובהכרתו או אי הכרתו אותן. כך למשל בעולם החומרי ניתן להתווכח אודות מה הוא יפה, אך בעולם האידיאות קיימת אידיאה אחת קבועה ונצחית של יופי.
על פי תורת האידיאות של אפלטון עולם האידיאות הם ממשי, שלם וטוב ולכל אובייקט ולכל תכונה בעולם החומרי יש מקביל בעולם האידיאות. אין הכרח שכל האידיאות אכן יתממשו בעולם החומרי אך כל כבר דבר בעולם החומרי הוא נגזרת של אידיאות מושלמות.
היחסים בין עולם האידיאות והעולם החומרי ממוחשים על ידי אפלטון דרך שתי מטאפורות, היחס בין אב לצאציו כאשר האב הוא המקור והילדים דומים לו אך לעולם אינם זהים לו ("נטילת חרב האידיאה") וכן היחס בין מקור והעתק כמו זה של נגר הבונה מיטה חומרית מתוך האידיאה של מיטה שהוא מחזיק בראשו.
לימים יטען קרל פופר כי תורת האידיאות של אלפטון היא מקור של שמרנות שכן היא קובעת כי העדר שינוי הוא תוצאה רצויה.
לאחר קביעת ההיררכיה בין האידיאות ובין הקיום החומרי תורת האידיאות של אפלטון קובעת גם היררכיה בתוך האידיאות עצמן. בראש האידיאות ניצבת על פי אפלטון "הטוב", האידיאה של האידיאות שהיא האידיאה המושלמת שממנה נגזרות כל האחרות והיא נמצאת בהן.
לתורת האידיאות של אלפטון יש השלכה על עולם הלוגיקה שכן הוא קובע כי המנגנון המתקיים בעולם החומר בו ההנחות מובילות למסקנות אינה קבילה משום שההנחות לעולם אינן קבועות, ועל כן ה"כלל" הוא רק הפשטה של אידיאה ולא משהו שנובע מעולם הממשות. תחת הלוגיקה שאפלטון פוסל הוא מציע את הדיאלקטיקה ה-"ראייה הטהורה" שאינה באמצעות החושים אלא על ידי השכל, והשכל הפילוסופי כמובן שרק הוא יכול להגיע לכדי השגת האידיאה של הטוב.
