אסכולת פרנקפורט היא אסכולה ביקורתית, במיוחד מנקודת מבטו של הרברט מרקוזה. אנשי אסכולת פרנקפורט דחו על הסף את המשטרים המובילים בעולם: המשטרים הקומוניסטים והמשטרים הקפיטליסטיים הדמוקרטיים. כל עבודתם היתה ביקורתית על המשטרים, החברות והתרבויות האלו.
הושפעו מכתביו המוקדמים של מרקס ומפרויד. האסכולה מסרבת לקבל את החברה כמו שהיא ומסרבים לדבר על החברה במונחים של אותה חברה, מפני שדרכי החשיבה והשפה הם חלק מהחברה וחלק ממה שמשמר אותה. הם מנסים לבקר את החברה מנקודת המבט של קורבנותיה ("מדע פרטיזני").
גישה הומניסטית – שמה את האדם במרכז התמונה. הקריטריון ההומניסטי בוחן את החברה לפי עד כמה היא טובה לאדם – עד כמה היא מפחיתה בסבל שלו, כמה היא עושה כדי שכל פרט יוכל להגשים את הפוטנציאל הגלום בו ועד כמה החברה משרתת את האדם בניסיונו להשיג אושר.
הם מניחים 2 אקסיומות: החיים שווים לחיות אותם, ניתן לשפר את תנאי החיים.
מרקוזה עומד על כך שהתיאוריה איננה אוטופית, ואינה ממציאה עולם מושלם. התיאוריה היא היסטורית, כלומר מתחשבת בתנאים ההיסטורים, הגיאוגרפים וכו' ושואלת אם האילוצים האלו היו מאפשרים בניית פרוייקט חברתי אחר המשרת את חבריו בצורה טובה יותר.
הבעיה של הגישה הביקורתית היא, שלמרות הכישלון המשווע של החברה – הרס הסביבה, הבדלים בין עושר ועוני, חימוש יתר ומנהלת מדיניות של הליכה על הסף – אנשים לא חושבים שיש אלטרנטיבה.
החברה הנוכחית היא כשרון חרוץ מבחינה הומניסטית, אך למרות זאת הציבור בכללותו אינו מסוגל לדמיין את הדברים אחרת ומאמין שבמסגרת האפשרויות הקיימות, אנשים מאמינים שהם חיים בטוב שבין כל העולמות (לפחות הדעה הרווחת בארה"ב). התיאורטיקן הביקורתי מוצא שאין לו עם מי לדבר – מתייחסים אליהם כאנשים ממורמרים. מרקוז מסביר שהחברה מטמיעה לא רק את הכוחות האופוזיציונים, אלא גם את השפה והתרבות שלה. כל אוצר המילים ההתחלתי של הסוציולוגיה היה ביקורתי – כמו פועלו של מרקס, למשל.
כאשר יש כוחות אופוזיציוניים הצוברים כוח, הממסד מנסה (ולרוב גם מצליח) להטמיע את הכוחות האלו. התיאוריה הביקורתית לא יכולה לאתר כוחות בציבור – למרות שנראה שאמורים להיות לה קונים בציבור. הוא קורא לתרבות ולאדם "חד מימדיים" – חסר להם המימד השני, שתמיד היה קיים, והוא המימד הביקורתי, שלא מקבל את הסדר הקיים כמובן מאליו. בגלל שהכל הופך לסחורה הוא מוטמע, ומוחזר לחברה כשהוא חסר-שיניים ובלתי מזיק, במקום שיהיה מתסיס ומקומם.
ההתפתחות הטכנולוגית הביאה לכך שהמדינה נעשית טוטליטארית – המדינה משתלטת על כל חלקה בה אנשים חיים. אם אין פרטיות והאדם מרגיש חשוף בכל מקום – הרי שהמשטר הוא טוטאליטרי. בארה"ב האנשים אפילו אינם מרגישים שהם חשופים, אבל המוסדות השונים חודרים לכל מקום בחיי הפרט. כל מה שהמוסדות "אומרים" לנו להשתמש בהם – מוצרי הצריכה – הם "צרכים כוזבים" לפי מרקוזה. הם כוזבים מפני שהם נדחפים אלינו באמצעות פרסומות, שכנוע וכן הלאה, וניתן לדעת גם בדיוק מתי התחילה תופעה כזו. אפילו המין הוא צורך כוזב, והוא נדחף בכל הכוח ע"י קונצרנים גדולים שמנסים למכור מוצרים שהופכים את הצרכנים ליותר מיניים.
חזרה אל: תיאוריות סוציולוגיות בנות זמננו
