אחד הפרויקטים העיקריים של אסכולת פרנקפורט, קבוצת אינטלקטואלים (כמו מרקוזה, אדורנו, בנימין, הורקהיימר והאבראמס) שפעלה בגרמניה בשנות ה-20 וה-30 לפני שנמלטה מאימת השלטון הנאצי, התאפיינה בין היתר בניסיונות השילוב שלה בין המסורת המרקסיסטית ובין המורשת של פרויד, וזאת בשל הדמיון בהנחות היסוד המטאפיזיות של שתי הגישות.
שאלות העיקרית של מרקוזה, ושל אסכולת פרנקפורט, הייתה מדוע לא התקיים "ההכרח ההיסטורי" של מרקס ומעמד הפועלים של ימיהם אינו שואף לקיים מהפכה, בייחוד כנגד המגמות הפשיסטיות שהלכו והתחזקו באותם ימים באירופה.
שאלת היסוד הזו של מרקוזה ואסכולת פרנקפורט התבססה על שתי הנחות יסוד: א. שיש למעמד הפועלים אינטרס אמיתי לחולל מהפכה שתוביל לחלוקת משאבים צודקת יותר ו-ב. שמהפכה חברתית כזו היא מן האפשר.
מרקוזה הבחין כי לכל אורך ההיסטוריה מעמד הפועלים מתאפיין דווקא בעמדות שמרניות ואי נכונות לשינוי. כמו כן הוא ענה על שאלת היסוד של אי-קיומה של המהפכה בכך שהחברה הקפיטליסטית מדכאת את המהפכה דרך מנטליות הצרכנות הקובעת כי האדם מאושר יותר ככל שהוא צובר יותר ממון המתרגם לחפצים וקניין. כלומר, כל מה שהפועלים צריכים לעשות בכדי להיות מאושרים הוא לעבוד קשה יותר ולהגיע להישגים במסגרת האפשרויות שהמערכת הקיימת מציעה להם, אין כל צורך במהפכה. ככל שהקפיטליזם מקיף יותר אנשים, טען מרקוזה, כך הוא משגשג יותר מכיוון שהאינטרס של הכל הוא לשתף פעולה עימו.
החברה הקפיטליסטית, בייחוד זו האמריקאית, הופכת לטענת מרקוזה את האדם לייצור "חד מימדי" (ומכאן שם ספרו הנודע של מרקוזה: "האדם החד-ממדי") הצורך תרבות באופן פאסיבי ובלתי ביקורתי. זוהי הבנה מחודשת של מרקס שטען כי מעמד הפועלים אינו מתמרד משום שהוא מדוכא על ידי כוח ואלימות. אך מרקוזה והוגי אסכולת פרנקפורט טענו כי בני אדם אינם מורדים משום שהם מדוכאים על ידי אמונות שגויות (אידיאולוגיות) המציגות את הסדר הקיים כהכרחי או "טבעי" שאין הצדקה למרוד כנגדו. זוהי תפיסת "התודעה הכוזבת" שניסח תיאודור אדורנו שטען כי על מנת שבני אדם ישתחררו דרך מרידה עליהם לאמץ הבנה נכוחה של מצבם ולעבור לתודעה מעמדית.
ראה גם:
