אוגוסטינוס הקדוש הוא התיאולוג החשוב ביותר בימי הביניים. הוא עיצב את התרבות הנוצרית בתקופה זו. גם אלה שלא הסכימו איתו, עיצבו את עמדותיהם ביחס אליו. הוא נולד בשנת 354 לספירה בלגסקה (אלג'יר של היום) לאם נוצריה ואב פגאני. הוא לא למד לימודי דת אלא רטוריקה, מה שהיה הבסיס האינטלקטואלי באותה התקופה. הוא היה אזרח רומי ממעמד סנטורי. ב-384 הוא נשלח לשרת במילאנו, שם ישב הקיסר. הוא עבר תהפוכות דתיות שונות ומשונות (ניאו פלטוניזם, מנכיאזם) עד שבשנת 386 הוא מתנצר, חוזר להיפו והופך להיות הבישוף שם. בתקופת חייו האמפריה הרומית מתנצרת ומתחילה להתערער (הפלישה הונדלית ב-410). שנת 410 נתפשת כסוף הציביליזציה. הסנטורים הפגאניים מאשימים את הנצרות בקריסת האימפריה, מסיבות דתיות. הדתות הרומיות הן אזרחיות ופטריוטיות, בעוד הנצרות מתעניינת בגאולת הנפש ובעולם הבא ומביאה עימה את הערך של הפניית הלחי השנייה, מה שלא בדיוק משרת אינטרסים צבאיים הגנתייים. בתגובה לבקורת זו כתב אוגוסטינוס את הספר "עיר האלוהים נגד הפגאניים". מטרת הספר היתה להראות כי הנצרות אינה אשמה בנפילת האימפרייה. במהלך כתיבת הספר מגבש אוגוסטינוס תיאולוגיה נוצרית.
לפי אוגוסטינוס הכל התחיל בגן העדן, שם חי האדם בקרבה בלתי אמצעית לאל, לטבע ולעצמו. אך האדם בחר לבצע חטא, החטא הקדמון. הוא עשה זאת מתוך יהירותו, מתוך כך שהתמסר לעצמו במקום להתמסר לאל. לפי אוגוסטינוס, כאשר האדם מתמסר לאל הוא אוהב גם עצמו, כיציר האל. בעקבות החטא הקדמון האדם נענש ואיבד את הקרבה לאל, לטבע ולעצמו. הוא אבד את נפשו ואת חסד האל. חמור מכך, החטא עובר בירושה בשושלת האנושית וכל בני האדם סובלים מתוצאותיו. כתוצאה מאיבוד חסד האל האדם חי בגינהום (מקום ממנו נעדר חסדו של האל) תמידי. בני האדם נולדים עם נפש מתה. כתוצאה מאבדן הקרבה לטבע הוא איבד את יתרונותיו הגופניים מהם נהנה בגן העדן, עתה הוא סובל מפגמים גופניים, מחלות, סבל ומוות. כתוצאה מאבדן הקרבה לעצמו הוא איבד את הקשר בין הגוף והרוח. בגן העדן יכול היה האדם לציית לאל מרצונו החופשי. עתה הבשר אינו מציית לרוח. הפרדיגמה של אוגוסטינוס לתיאור המצב הוא המין: הבשר רוצה מה שהנפש אוסרת (ולהפך). היצר, libido, שולט בבשר ובפרט במין. גם בגן העדן היתה מיניות, אך היא היתה שונה לגמרי, והרבה יותר מהנה. מכיון שהרוח או התבונה, שלטו באיברי המין. האדם אינו שולט בעצמו באופן כללי כאשר מדובר ביצרים, למשל: קנאה, טינה וכדומה. הוא יודע שאלו יצרים רעים אך אין לו שליטה בהם. אנו לא שולטים בעצמנו, היצר שולט בנו. כאן עומד ההבדל הגדול של בין דימוי האדם של אוגסטינוס ובין זה של הפילוסופיה הקלאסית. ע"פ הפילוסופיה היוונית האדם עושה דברים רעים מתוך בורות, מתוך חוסר ידיעת האמת. כך טוענת גם הנאורות. אוגוסטינוס לעומתם טוען כי טבע האדם רע מיסודו (היהדות מסכימה עם הנחה זו אך טוענת שבעזרת רצון עז וקיום מצוות ניתן להתגבר על כך( אוגוסטינוס מקצין וקובע שאין לאדם אפשרות להתגבר על הרוע הטבוע בו. גישה זו באה לתקוף את הדואליזם המניכאי של אל טוב ואל רע (תפישה המקלה בהתמודדות עם שאלת הרוע). מבחינה תיאולוגית, כל דבר שהאדם עושה הוא רע. גם פעולות שנעשות למען אחרים נובעות מרצון האדם לזכות בהכרה. למזלנו, האל בחסדו לא איבד עניין באנושות. הוא בחר חלק קטן מבני האדם לתת להם מחסדו ולגאול אותם. החסד הזה לא ניתן על פי דין אלא רק בחסד. יחד עם החסד הוא מעניק להם את האמונה באל ואת היכולת לעשות מעשים טובים. מכיוון שהאל אינו משנה את דעתו, הרי שהוא בחר מראש מי יגאל ומי יושמד, מה שנקרא פרדסטינציה- הגזירה הקדומה (כמובן שמבחינת האל לא קיים מושג הזמן, אין עבר הווה עתיד, כל האירועים מתרחשים מולו תמיד במעין הווה נצחי). הפרדסטינציה מקורה בהבנה כי האדם חלש לאין שיעור מול האל ולכן לא ייתכן כי באמצעות פעולותיו, למשל, מעשיו הטובים, "יאלץ" את האל לבחור בו לקבלת החסד. מקור נוסף לתפישת הפרדסטינציה הוא החטא הקדמון. לא ייתכן כי אחרי השחתה קיצונית של טבע האדם הוא יהיה מסוגל להציל את נפשו בכוחות עצמו. הדרישה הבסיסית של הנצרות היא "אהוב את שונאייך". זוהי דיספוזיציה פנימית שהנה למעשה בלתי אפשרית עבור בני האדם. האם על האדם להשתדל למען קיום מצווה זו למרות הידיעה שאם הוא אינו נבחר אין כלל ביכלתו לקיימה ובעצם הוא לא ירוויח ממנה כלום? השובה של אוגוסטינוס היא, כן! יש לקיים את מצוות האל כי הוא ציווה אותן ולא על מנת לזכות בגאולה. מבחינה פסיכולוגית, האדם מתאמץ לעשות מעשים טובים כדי לקבל סימן שהוא נבחר. יש לשים לב שמתוך עקרי האמונה המונותיאסטית, תפישת הפרדסטינציה אפשרית וסבירה (גם אם לא הכרחית).
אם כן, לפי אוגוסטינוס יש שתי קבוצות של אנשים בעולם- אנשי העיר הארצית, החיים על פי הבשר ונידונים לגיהנום ואנשי העיר האלוהית, החיים על פי הרוח ויזכו בגאולה.שני ערים אלה כוללות את כל בני האדם החיים והמתים ואת המלאכים. לפני בואו של ישו היתה קבוצה קטנה של נבחרים, אלה שהאל אהב בברית הישנה. לאחר בואו של ישו הנבחרות עברה לנוצרים, רק הם יכולים לזכות בגאולה, אך לא כולם. העולם הזה- saeeulum, הוא מקום המפגש של שתי קבוצות אלה. בעקבות הגירוש מגן העדן איבדו בני האדם גם את הקרבה זה לזה. בגן עדן שררה הרמוניה מושלמת בין אדם וחוה. אם היתה נוסדת שם חברה אנושית היא לא היתה נזקקת למוסדות כופים- חוקים, שלטון וכדומה. לאחר הגירוש, האדם מוכרח להשתמש במוסדות כאלה כדי להתמודד עם היצרים. אוגוסטינוס מאתר יצר נוסף באדם, יצר השלטון. ככל שאר היצרים זהו יצר לא תבוני. לדעתו זהו המקור של המציאות הפוליטית. יצר השליטה הביא לצורך בהקמת המוסדות השלטונייים, מוסדות שהיו מיותרים אם הינו שומרים על הקיום ההרמונני ששרר בגן העדן. כאן עומד הבדל גדול בין הנחת היסוד של התפישה הפוליטית של אוגוסטינוס ובין התפישה היוונית הקלאסית שמניחה כי האדם הינו יצור פוליטי מטבעו. מבחינת אוגוסטינוס הפוליטיקה היא אחד התסמינים של השחתת טבע האדם בעקבות החטא הקדמון. גם בתנ"ך תפישה זו נרמזת במשפט המלך בספר שמואל. כהרגלו, אוגוסטינוס לוקח רעיונות קיימים ומקצין אותם- השלטון הפוליטי הוא תוצאה ישירה של החטא הקדמון. הנחמה היחידה בשלטון זה הוא הסדר שהוא יוצר המונע השתוללות יצרים כאוטית שהיתה עלולה להוביל להשמדת המין האנושי.
לפי הגדרתו של קיקרו התארגנות פוליטית היא התארגנות שיוצרת תשתית של צדק. אוגוסטינוס לא מקבל הגדרה זו וטוען שאין הבדל מהותי בין מדינה ובין כנופיית שודדים. העולם הפוליטי נטול מוסר לחלוטין. התפישה המקובלת בעולם של אותה תקופה היתה כי יש היררכיה בעולם שמשקפת חוק טבעי, כלומר קיימת היררכיה בעולם הטבעי והעולם החברתי האנושי מחקה היררכיה זו. אוגוסטינוס דוחה את הבחנה זו. לדעתו הסדר הפוליטי הוא תוצאה של מאזן כוחות פוליטיים. הקיסר אינו טוב מהותית מנתיניו הוא רק חזק מהם. בתפישה הקלאסית ישנה הבחנה בין בין שלטון ראוי בעל תוקף שיש לכבדו ובין שלטון שאינו ראוי ואינו בעל תוקף שיש למרוד בו. לכאורה נראה שאוגוסטינוס מצדיק מרד. אך הוא לא. לפי אוגוסטינוס השלטון קיים כי זה רצון האל ושלטון זה משמר סדר ומונע כאוס. עצם השאיפה ליצור משטר טוב היא יהירות בלתי נסבלת. השלטון, שמבטא את יצר השררה הוא רע מיסודו כמו כל שאר היצרים אך הוא רע הכרחי ויש סנקציה אלוהית על מרידה בו.
לפי אוגוסטינוס, מכיוון שרוב האוכלוסיה בסייקולום שייכת לעיר הארצית, הרי שהוא מתנהל בהתאם לאמות המידה שלה. התוקף החוקי של השלטון אינו נובע מכך שהוא מוביל את האנושות לטוב, אלא מכך שאלוהים שם אותו מושל. ניתן למצוא בספר "עיר האלוהים נגד הפגאנים" התייחסות חיובית יותר להתארגנות פוליטית אך נראה כי הרוח הכללית של הדברים נוטה יותר לתפישת המציאות הפוליטית של כמרוקנת לחלוטין מכל פן מוסרי.
למרות תמונת העולם הפסימית שמצייר אוגוסטינוס, לפיה רוב רובם של בני האנוש נידונים לחיי עבדות ליצרהם בעולם הזה, ולא יזכו לגאולה בעולם הבא, הוא שאוסר באופן מוחלט התאבדות. כמו כן לא ניתן להציע פרישה מן העולם כפתרון חברתי כולל (למרות שהוא מאוד תומך בנזירות). גם פתרון של שלטון מעטי המעט הנבחרים אינו אפשרי כיוון שלא ניתן לדעת מיהם. למרות שאוגוסטינוס רואה בנזירות כאורח חיים מועדף הוא לא ממליץ לכולם להפוך לנזירים. הוא צריך להמליץ לנוצרים איך לחיות בעולם הזה, ובייחוד לשליטים, לחיילים ולאנשי השררה. מרקוליניוס- קצין רומי נוצרי כותב לו ושואל איך הוא יכול ליישב בין תפקידו, שדורש ממנו להרוג ובין דתו שדורשת ממנו להשיב טובה תחת רעה. אוגוסטינוס לא ממליץ לו לפרוש. הוא טוען שתמיד יש להשיב טובה תחת רעה בדיספוזיציה הפנימית של הלב אך לעיתים יש לפגוע באדם אך ורק מתוך טובת הכלל, או מתוך טובתו של אותו אדם עצמו כאשר אתה יודע מה טוב עבורו. אוגוסטינוס עצמו לא אומר דברים אלה מתוך ציניות אך כידוע משטרים השתמשו ברעיון זה בצורה מאוד נוקשה למשל האינקוויזיציה, האינדיאנים באמריקה וכדומה. אוגוסטינוס עצמו התלבט בשאלה האם מותר לענות מינים, תחילה הוא סבר שכן ולאחר מכן שינה את דעתו. הרשות שלוקח על עצמו בעל הסמכות לפגוע באחר מתוך מטרה כזו או אחרת צריכה להתבצע באחריות רבה. אוגוסטינוס הופך את הקיסר וכמובן את כל אנשי השררה למשרתים צנועים בשירות האל. בצורה כזו הוא בעצם לא לא מתאר את העולם הפוליטי בספרו אל מטיף לנוצרי האמיתי כיצד עליו לנהוג.
מהי אם כן מורשתו של אוגסטינוס לימי הביניים?
מצד אחד, חשדנות קיצונית לעולם הפוליטי ומצד שני הצבת אמות מוסר גבוהות במיוחד עבר האדם הנוצרי ובייחוד השליט הנוצרי שלפיהם השליט הוא מנהלן בלבד שאמור לפעול אך ורק למען העם וזאת בשירות האל. יש כאן שני דימויים קיצוניים ומנוגדים שלא ניתן לעמוד בהם בפועל. אף שלטון לא יצהיר על עצמו כי ההצדקה היחידה לקיומו היא עצם החזקתו בכוח לשלוט מצד אחד, ומצד שני, אף שלטון לא יעמוד באמות המידה המוסריות הגבוהות שמציב אוגסטינוס. ישנה דרך נוספת לתאר את מורשתו של אוגוסטינוס. מצד אחד הוא הכניס את נקודת המבט הבקורתית כלפי השלטון. עד אז, מי שחי באמפריה תפש את התרבות הרומאית כמושלמת ואת הברברים כהתגלמות הרע. צוויליזציה מול ברבריות- טוב מול רע- שלמות מול עיוות. מצד שני, מבחינתו עצם הרוע הוא לא בסדר החברתי פוליטי כי אם בטבע האדם. בכך הוא מדגיש את חשיבותו של השלטון ונותן לו אישור ותקפות בד בבד עם מגמתו הבקורתית. בעיניו הציוויליזציה היא רק כסות לברבריות הטמונה בכולנו.
עד כה נראה כי תורתו של אוגסטינוס אינה מותירה מקום לכנסייה. הדגש שלו הוא על האדם מול האל. בפועל, כמובן שהדבר אינו כך. הנוצרים בתקופתו של אוגוסטינוס רואים את הכנסייה כחיונית לגאולת הנפש. גם אוגסטינוס מאמין בכך. הוא טוען כי הוא לא היה מאמין בכתבי הקודש אם הכנסייה לא הייתה מורה לו על כך, במובן זה הוא רואה בה כמוסד מיסטי. כמוהו גם כל הנוצרים בזמנו. בכך נבדלת הנצרות מן היהדות והאסלאם. הנוצרים מאמינים שהכנסייה היא צינור דרכו עובר החסד (שהוא דבר ממשי) מן האל לאדם. הסקרמנטים הם טקסים מאגיים, כלומר טקסים בהם מתחוללת השפעה של כוח אלוהי על העולם. הכנסיה היא זו שהגדירה את הדוגמה הנוצרית- "האני מאמין", היא היחידה שיכולה להסתמך על המסורת בקביעת האמונות ועקרונות היסוד והיא האחראית הבלעדית על פירוש כתבי הקודש (המאמינים אינם אמורים לבוא לידי מגע ישיר עם כתבי הקודש). יש מתח בנצרות שהינו טבוע, אינהרנטי, בין הדגש על האמונה (בניגוד למעשים) שהיא אישית רוחנית ובין הכנסייה כמוסד ממשי, אובייקטיבי, מיסטי שאי אפשר בלעדיו. הפתרון לכך הוא שהאל החליט מראש מי הם הנבחרים, ומהי הדרך שבה הם נגאלים- אך ורק דרך הכנסייה.
הפולמוס הדונטיסיטי
ישנו ויכוח בשאלה, כיצד יש להתייחס לכמרים שהתכחשו לנצרותם בתקופת הרדיפות וחזרו לאמונה עם התנצרות האמפריה. הדונטיסטים דרשו שהכומר יהיה טהור ומושלם כדי להחשב לכומר. כלומר, כומר שחטא, הסקרמנטים שלו לא ייחשבו. לעומתם, טוענת הכנסיה כי פעם כומר תמיד כומר והסקרמנטים שהוא מעביר תמיד ישארו תקפים. גם אם כל אנשי הכנסיה עד האפיפיור הם חוטאים ומושחתים, אין הדבר פוגע בכנסייה כגוף מיסטי. מתוקף ויכוח זה, מכריזה הכנסייה על הדונטיזם כעל המינות הגרועה ביותר. הפולמוס משקף את המתח הקיים באופן כללי בין כנסייה ובין כת. הכנסייה מעמידה עמדה תיאולוגית הבאה לקבל אליה את כולם, גם את החוטאים. הדונטיזם עלול להוביל להפיכתה של הנצרות לכת, אשר מעצם הגדרתה הינה גוף מצומצם שמעוניין להכניס לתוכו רק את הטובים. הכנסייה היא מעורבת (primmiso to), היא מקבלת אליה גם את הצדיקים וגם את החוטאים. אוגוסטינוס בשום אופן אינו טוען כי הכנסייה כגוף מיסטי וצודק צריכה להשתלט על העולם. תפקידה הוא לדאוג לישועת הנפש ולא לעניני העולם הזה. בכל מקרה, אף אחד לא יכול לתקן את העולם הארצי הבלתי מוסרי.
התפישה ההיסטורית של אוגוסטינוס
בעולם הקלאסי, למרות הכתיבה ההיסטורית הענפה, אין תפישה היסטורית של התפתחות או של הליכה בכיוון מסויים. הם האמינו שהעולם נשאר תמים כפי שהוא. הדתות המונוטיאסטיות לעומת זאת, מאמינות שהעולם נברא ברגע מסויים ולאחר מכן מתרחשת שורה של אירועים היסטוריים- החטא הקדמון, המבול, מתן תורה ועבור הנוצרים הופעת ישו. תיאור היסטורי זה הפך את הנצרות והיהדות לבעייתיות מאוד עבור העולם ההלינסטי רומי. הם אומנם קבלו כבר את התפישה של אלוהים אחד (אמננטי לעולם) אך מה שהפריע להם היתה השרירותיות של ההיסטוריה- הבריאה ברגע מסויים, שרירותי, ההתגלות לעם מסויים וכדומה. האמונה של היתה אוניברסלית נצחית- העולם תמיד היה, האל הוא של כולם וכדומה. התפישה המונותיאסטית של ההיסטוריה היא שכל דבר קורה בעולם הוא חלק מתכנית אלוהית. את פשרה של תכנית זאת נוכל להבין רק בתנאי שהאלוהים יחשוף אותה בפנינו כפי שהוא עושה בכתבי הקודש- זוהי ההסטוריה הקדושה. נשאלת השאלה, האם ניתן להבין גם את פשר ההיסטוריה שלאחר כתבי הקודש? בין שטוענים שכן ישנם מחשבי קיצים למיניהם שרוצים לדעת ואף לקרב את זמנו של יום הדין. קבוצה שנייה היתה של אלה שראו בניצור האמפרייה הרומית את נצחון הנצרות והגשמת התכנית האלוהית. אוגוסטינוס שחי כבר בזמן שהאמפריה התחילה להתפורר, לא יכול לקבל עמדה כזאת. הוא טוען שאין שום אפשרות לדעת ולפרש את פשר ההיסטוריה.
