סיכום זה הוא חלק מאסופת הסיכומים לבגרות בספרות באתר. לחצו כאן לעמוד הסיכומים המרכזי של "ביקור הגברת הזקנה" מאת דירנמט או לתקציר המחזה.
הקונפליקט במחזה "ביקור הגברת הזקנה"
ב"ביקור הגברת הזקנה" של דירנמט עומדים זה מול זה ערכי האדם, ערכים מוסריים אל מול הכסף. קונפליקט הוא יסוד מהותי בכל דרמה. גם במחזה היווני פגשנו בקונפליקט, אלא שההכרעה הגיעה לקראת סיומו של המחזה. ואילו כאן – נופלת ההכרעה מייד. הכסף הוא הערך החשוב ביותר. אמנם כשקלייר מציעה את ההצעה שלה, ראש העיר מתנגד לכך בתוקף, ומצהיר על כך שבגילן קיימים ערכים הומניים והיא לא תגאל בדם אדם, אך כבר בתחילתה של המערכה השנייה אנו רואים את אנשי גילן החמדנים קונים לעצמם מוצרי מותרות, מעלים את רמת החיים שלהם, כלומר הופכים עבדים לכסף.
הסאטירה ב"ביקור הגברת הזקנה"
הסאטירה היא הכלי העיקרי לביקורת נוקבת. היא חושפת ותוקפת תופעות של שחיתות וטיפשות של אישיות ציבורית, של קבוצה או של הכלל. ללא התקפה אין סאטירה. כלי ההתקפה של הסאטירה הם ההפרזה (הגזמה), הכוללת גם את הגרוטסקה וכן את האבסורד הניגודים והאירוניה. דירנמט תוקף את קריסתם של ערכי הרוח בחברה המערבית. הדמויות בסאטירה שלו הן סכמטיות וייצוגיות .
האלגוריה ב"ביקור הגברת הזקנה"
אלגוריה היא תאור באמצעות סמל, משל. גילן , העיירה שבה מתרחש "ביקור הגברת הזקנה" ממוקמת לכאורה במרכז אירופה, סמוך מאד לגרמניה. אנו יודעים שעוברות בה רכבות החוצות את היבשת. אלו לכאורה עובדות ריאליסטיות. שמות המפעלים שבה הם שמות אירופאיים, הדמויות המפורסמות כגון ברהמס וגיתה הן דמויות אמיתיות, אך גילן איננה עיר אמיתית. היא מסמלת את כל הערים התרבותיות במערב אירופה. מה שאירע בה, איננו ייחודי לה, משום שגילן איננה עיר אמיתית. מה שארע בגילן עלול לקרות בכל עיר אירופאית, אשר מושתתת על עקרונות ההומניזם והמוסר. גם קלייר איננה משכנעת כאישה אפשרית – היא גילום קיצוני של עמדה כלפי החיים והחברה. דמויותיהם של המורה, השוטר, הכומר, ראש העיר והרופא, וכן משפחתו של איל אינן דמויות ריאליסטיות, אך הן ייצוגיות, הן מייצגות את נפש האדם בחברה המערבית כולה.
דירנמט ממקם את גילן במרכז אירופה (הוא עצמו היה אזרח שוויצַרי), ובהוראות במה הוא מבקש שבית הנתיבות יהיה תואם את המקובל במקום בו מועלה המחזה. כמוכן הוא מקפיד לשלב במחזה יסודות ופרטים הנושאים אופי ריאליסטי.
המחזה איננו יצירה אליגורית במלוא מובן המילה, אך היא נושאת סממנים אלגוריים בגלל טכניקת הייצוגיות המובלטת, שבה דירנמט משתמש כדי שיהיה ברור שהוא לא מתייחס בטענותיו אל מקום פרטי אחד, או על התרחשות מקרית חד פעמית, אלא על תרבות המערב שלאחר שתי מלחמות העולם: קלייר אינה משכנעת כדמות של אישה אפשרית; היא גילום קיצוני של עמדה כלפי החיים והחברה. שאר הדמויות במחזה מייצגות את מוסדותיה המנוונים של התרבות המערבית.
עלילת המחזה איננה סיפור שקרה, ואולי גם לא סיפור שיכול היה לקרות בפועל, אך היא מדגימה טענה התובעת לעצמה תוקף כללי.
דירנמט משלב בין הסאטירה לאלגוריה, מאחר שלשתיהן יש מגמה דידקטית חוץ ספרותית, ושתיהן נוטות אל האמירה המוכללת באמצעות ההדגמה של הפרט.
האלגוריה מעתיקה את עלילתה אל מערכת סימנים מקבילה ,ואילו הסאטירה אף היא מגלה העדפה לדרכי מבע עקיפות מתוך זהירות מפני האובייקט המותקף ומתוך רצון לשוות להתקפה אופי יותר מתוחכם ומסוגנן.
האירוניה במחזה
אירוניה מתקיימת כאשר יש פער בין המישור הגלוי שביצירה לבין המישור הסמוי שלה: כשראש העיר בנאומו בעת ההחלטה על קבלת הכסף אומר כי תושבי גילן מקבלים את המענק "לא למען הממון אלא למען הצדק", והקהל חוזר אחריו, הקהל מבין כי קיים פער בין דבריו (המישור הגלוי), לבין האמת (המישור הסמוי). הקהל יודע כי תושבי גילן אכן מקבלים את הכסף למען הממון, כי הצדק איננו כלל במחשבותיהם, כי הם פשעו וכי ערכיהם המקודשים נפגעו זה מכבר.
דרך נוספת להיווצרותה של האירוניה ב"ביקור הגברת הזקנה" היא באמצעות שבירת ציפיות. המחבר משלב במחזה יסודות רבים, המזכירים לנו את הטרגדיה היוונית, כגון: יד הגורל, הקונפליקט, המקהלה , המעשה המביש, הסבל והידיעה. ואנו מצפים, לאותה תמימות , ערכיות, מסר חינוכי, שגב ואישור של ערכי האדם, אשר אותם אנו מכירים מן הטרגדיה. אך דירנמט שובר את כל הציפיות;
דירנמט שואל תבנית של טרגדיה קלאסית וממלא אותה בחומרים נמוכים. מצוקתם הכלכלית הקשה של אנשי גילן בדומה למגיפה שפשטה בתבי, עירו של אדיפוס מעידה כי החשבון עם העבר טרם חוסל.
המגיפה בתבי היא תוצאה של התערבותם של האלים בחיי אדם, ואילו העוני בגילן הוא פרי תכנון מרושע של זקנה עשירה תאבת נקם. בעוד שאדיפוס לא ידע את האמת אודות המעשה המביש שעשה, יודע איל הכל אודות מעשהו המביש.
בטרגדיה היוונית ראינו את המעשה המביש, שהיה הפרה של הסדר הקוסמי. בעקבותיו באו הסבל והידיעה, אך החשוב מכל הוא האישור המחודש של ערכי האדם – כבוד המת, כבוד המשפחה, הענווה (אסור לחטוא בחטא הגאווה). הסבל שנגרם לגיבור הוא מעשה ידי האלים.
גם במחזה, "ביקור הגברת הזקנה" יש מעשה מביש, מעשהו של איל, המעשה גורם לסבל – לסבלה של קלייר, לסבלו של איל ולסבלה של העיירה כולה. אלא שהפעם הנקמה איננה נקמתם של האלים, אלא נקמתה של קלייר. כספה נותן לה את הכוח האלוהי לחרוץ את דינם של בני האדם ולגרום להם לסבל, הכסף נותן לה את הכוח ה"אלוהי" לשנות סדרי עולם ולהעמיד את הכסף בראש סולם הערכים. לכן אין במחזה אישור מחודש של ערכי האדם. יש אישור לערך שאותו קבעה קלייר. ההומניזם, ערכי האדם מנוצחים. ציפינו שינצחו, אך הם נוצחו, הכסף שולט. זוהי שבירת ציפיות היוצרת אירוניה.
קיים פער גדול גם בין הציפיות של הקהל לקיומם של ערכי האדם ובין הגשמתם בפועל. בטרגדיה היוונית אחד התפקידים המרכזיים של המקהלה הוא לחנך את הקהל לכבד את הערכים הנצחיים, שהם מהותו של הקיום האנושי. גם הגיבור הטראגי נלחם בדבקות ובגבורה על עקרונותיו, ומוכן לשלם עבורם גם בחייו. לעומת המחזה היווני – במחזה "ביקור הגברת הזקנה" מוצגת בפנינו מקהלה, שאיננה באה ללמד את הקהל לקח ומוסר. המקהלה, המורכבת מאנשי גילן, לא מהללת את הערכים הנעלים, אלא את הכסף, את סימני הבורגנות, המותרות (מכוניות,בגדים, סיגריות וכד'). אין גיבור טראגי, אשר נלחם בגבורה על עקרונותיו. אנו פוגשים בגיבורים שטחיים וחומרניים, מעמידי פנים, מעדיפי נוחיות חומרית על ערכים. בטרגדיה היוונית מותו של הגיבור משיב את הסדר על כנו, יוצר סדר חברתי חדש. אך במחזה שלנו איל נמחק מזיכרונם של תושבי גילן.
המחזה מסתיים ברצח איל ובשגשוגה המחודש של גילן. טרגדיות רבות מסתיימות בחורבנו של הגיבור המרכזי ובהשבת הסדר הקהילתי על כּנו. הוא נוטל תבנית בעלת מסורת ארוכה ועושה בה שימוש פרודי, שכן מותו של איל, אינו מוות של גיבור טרגי ממש, ועל כל פנים מותו נבלע כלא היה בתוך הסדר החדש. הוא מת, או הומת, למען שגשוגה של גילן.
בטרגדיה היוונית שותפים שני גורמים לחורבנו של הגיבור – האחד הוא יד הגורל והשני הוא הגיבור עצמו. גם במחזה "ביקור הגברת הזקנה" שותפים אותם גורמים – הן יד הגורל, שהוכתבה ע"י קלייר, והן איל עצמו. איל לא מצא את הכוחות לפרוץ פיסית את המעגל שסגר עליו ולעלות לרכבת. הוא נשאר כורע על ברכיו, מוקף באנשי העיר באומרו "אני אבוד".
(לא כל מחזה טרגי-קומי הוא בהכרח גם גרוטסקה. טרגי-קומדיה יכלה גם לעורר תגובה מעורבת של חיוך מריר כלפי המצב האנושי. אולם במחזהו של דירנמט התגובה המעורבת היא של צחוק וזוועה, ואין היא מובילה אל קבלה סובלנית של הדברים).
במחזות המוסר האלגוריים מימי הביניים מוצג המאבק בין הטוב ובין הרע על נשמתו של האדם. כוחות הטוב והרע מגולמים במחזות אלה באמצעות דמויות מוחשיות גם במחזה שלפנינו מתנהל מאבק. זהו מאבק בין ערכי הנצרות וההומניזם לבין פיתויי החומרנות. אלא שהכוחות בין שני הצדדים אינם שקולים מלכתחילה, וכמו שאומר המורה: "הגילנאים אינם מושחתים, הם פשוט חלשים ואינם מסוגלים לעמוד מול פיתוייה של קלייר המיליונרית". דירנמט מעביר את המאבק על נפש האדם מהזירה האישית הפנימית אל הזירה הציבורית. המאבק אינו ניטש עוד על נפש היחיד, על נשמתו של כל אדם, אלא על דמותה של החברה המערבית כולה. ובעוד שרוב מחזות המוסר הסתיימו בניצחון החסד על הרשע כדוגמה וכמופת מוסרי לצופים, מחזהו של דירנמט מסתיים בניצחון הרשע ובאובדנה של הקהילה בשגשוג הכלכלי.
ב"ביקור הגברת הזקנה" דירנמט משלב בין הסאטירה לבין האלגוריה.
