. דרכי ההתמודדות של הנהגת יהודי גרמניה עם המדיניות הנאצית שנכפתה על היהודים
1) תגובה ראשונית: יהודי גרמניה לא השכילו להבן את הצרה שנחתה עליהם בהפתעה גמורה, וחשבו בטעות שדרך ההתמודדות המיטבית היא קבלה ו"התכופפות" של המשטר הנאצי והטרור הנלווה אליו, מפני שעתידו לחלוף כפי שחלפו צרות אחרות בעבר. חשוב לציין כי היהודים הגרמנים היו פטריוטים במיוחד ואהבו מאוד את מולדתם, גרמניה. הם נלחמו עבורה בחירוף נפש במלה"ע ה-1 (100,000 לוחמים ו- 12,000 הרוגים מתוכם), ובמשך שנים רבות ניסו להשיג את האמנסיפציה המיוחלת (ביסמארק ושות J) שהביאה לטמיעתם והשתלבותם ברחוב הגרמני. לכן היה להם קשה לקבל את הצורך המיידי לעזוב את גרמניה, והם העדיפו במרביתם לחכות לחלוף הזוועה הנאצית.
2) ההגירה מגרמניה: בשלב הראשון, בין השנים 1933-1934 יצאו מגרמניה כ- 37 אלף יהודים. זו הייתה הגירה ספונטנית מתוך בהלה, שלא קדם לה תכנון. רובם עזבו לאירופה (יותר מ-70%), והשאר לא"י ולארצות מעבר לים. ההגירה לארצות אירופה הקרובות לגרמניה, מעידה כי מהגרים רבים חשו שמדובר בהגירה זמנית, ובעתיד הם ישובו לגרמניה. בשנת 1934 פחתה ההגירה, מפני שמבול הגזירות האנטישמיות פחת אף הוא, והיהודים נסחפו לאמונה שמא מצבם ישתפר. בשלב השני, בין השנים 1937-1935, היה גל הגירה איטי יותר, שוב בגלל תחושה שקרית שהנאצים מרפים את אחיזתם מהיהודים . השלב השלישי, בין השנים 1938-1941, היה גורם מאיץ ונקודת תפנית בתהליך ההגירה. בין השנים 38-39, עזבו את גרמניה יותר ממאה אלף יהודים! ארץ ישראל הייתה יעד עלייה מרכזי (הייתה זו העלייה החמישית). גם ארה"ב קלטה מס' רב של מהגרים, וניתן להסיק מכך על תחושת הפסימיות באשר לשיבה לגרמניה מצד היהודים.
3) התמודדות ארגונית: לאור הקשיים הרבים, הוחלט כי ארגונים של זרמי יהדות שונים צריכים להתאחד ולפעול יחדיו. כל חילוקי הדעות בעבר נעלמו נוכח קשיי ההווה, והוקמו כמה ארגונים שנועדו לסייע ליהודים; "היעד המרכזי לסעד ולשיקום" טיפל בנושא סעד והגירה, ו"ההתאחדות הממלכתית של היהודים בגרמניה", שבראשה עמד ליאו בק, הפכה לנציבות המוכרת של היהודים בגרמניה. היא אף הוכרה ע"י החוק הגרמני כאחראית על החינוך והסעד של היהודים, ותפקידה היה קידום ועידוד הגירה. ההתאחדות סייעה ליהודים מהגרים להיקלט ביעדי ההגירה באופן ליגלי, ואף הקימה מערך תמיכה לנותרים בגרמניה מבחינה רוחנית ותרבותית. ההתאחדות הלכה על חבל דק, מפני שהיא ניסתה למנוע פגיעה בזכויות היהודים, אך בד בבד לשמור על קשר טוב עם השלטונות.
4) התמודדות במישור התרבותי-חינוכי: נוצר פרדוקס של ממש; היהודים שלא היו ארים, כך שתהליך ההאחדה לא חל עליהם, והם נהנו מחופש תרבותי רב. חיי התרבות שהלכו והתפתחו נועדו להעמיק את הגאווה היהודית ואת התודעה היהודית, כמשקל נגד לרדיפות. בבתי הספר הדגישו את לימודי היהדות, וניסו לחסן את הילד מפני סביבתו העוינת. הואץ קצב ההליכה לבתי הכנסת, וכל מסגרות הדת היוו מקום מקלט ליהודים הנרדפים.
ראה גם:
