אוטו אדולף אייכמן נתפס בפרבר בבואנוס איירס ב 11 במאי 1960, הוטס לישראל 9 ימים לאחר מכן הועמד לדין בירושלים ב 11 באפריל 1961 והואשם ב 15 סעיפי אישום כלפי העם היהודי ופשעים כנגד האנושות ופשעי מלחמה. לאורך כל האישומים והמשפט כנגדו השיב אייכמן: "במובן של כתב אישום – לא אשם". באיזה מובן האמין אייכמן כי הוא כן אשם? השופטים במשפט אייכמן לא טרחו להציג לו את השאלה המתבקשת מאליה והסנגור שלו, אותו אייכמן שכר בעצמו, ענה על השאלה כי "אייכמן חש אשם בפני אלוהים ולא בפני החוק" אייכמן מצד שני טען כי לא היה לו שום קשר לרציחתם של מיליוני היהודים. הוא הצהיר כי מעולם לא הרג יהודי או לא יהודי ומעולם לא הרג איש או נתן פקודה לכך.
ההגנה התעלמה לחלוטין מהתיאוריה של אייכמן אבל בזבזה המון זמן במאמץ כושל להוכיח שאייכמן הרג לפחות פעם אחת במו ידיו אולי איזה נער יהודי אחד בגטו בהונגריה. בין הראיות לקשירת אייכמן לחיסולים ולהשמדה הוא פתק אשר שרבט במהלך שיחת טלפון המומחה ליהודים במשרד החוץ הגרמני עליו נכתב "אייכמן מציע להרוג בירייה". לכאורה הוכחה מרשיעה אך מסתבר כי בעייתית יותר בזמן המשפט עצמו. לכל אורך המשפט ניסה אייכמן להבהיר וללא הרבה הצלחה את החלק השני בטיעונו : "במובן של כתב אישום – לא אשם". התביעה רמזה כ אייכמן לא פעל מתוך כוונה בלבד, אלא גם מתוך מניעים שפלים וידיעה כי הוא משלח מיליוני אנשים אל מותם. חצי תריסר פסיכיאטרים כבר אישרו כי האיש נורמאלי ולכן לא מדבר במקרה של אי שפיות מוסרית או אי שפיות חוקית. במקרה של אייכמן ממש לא מדובר בשנאה מטורפת ליהודים. האמת היא שלו אישית מעולם לא היה דבר כנגד יהודים ואפילו להיפך. הנקודה היא שאייכמן לא היה מודע למעשיו כמעשים שליליים – שכן לא היה יוצא דופן או פושע במסגרת המשטר הנאצי.
אייכמן נולד ב 19 במרס 1906 בזולינגן באזור הריין כל ימי חייו תלה אייכמן את כישלונותיו בחוסר המזל הכספי המכובד של אביו. מאחר ולא היה תלמיד שקדן, הוציאו אביו מן התיכון מבית הספר המקצועי, מכך שלתואר "מהנדס בניין" המופיע על מסמכיו הרשמיים שקרי. בדומה לכך נהג לספר כי פוטר ממשרתו כאיש מכירות בחברת הנפט וואקום מאחר והיה חבר במפלגה הנאצית.
אביו של אייכמן עזב את החברה בה עבד פתח עסק עצמאי בו העסיק את בנו הכושל בתפקיד מוכרן עד שמצא משרה במחלקת המכירות של חברת אלקטרובאו שם עבד כשנתיים.
כעת היה אייכמן בן 22 וללא עתיד מקצועי. אמו מתה עוד כשהיה בן 10 ואביו התחתן בשנית. בן דוד של אימו החורגת היה נשוי עם בתו של איש עסקים יהודי מצ'כוסלובקיה, הוא זה אשר ע"י קשרים השיג לאייכמן את משרתו כאיש מכירות בחברת וואקום. אלו היו כמה מסיבותיו האישיות של אייכמן שלא לשנוא יהודים.
לאייכמן בגדול לא היו דעות קדומות ואף הייתה לו פילגש יהודיה, כאשר זהו אחד מחטאיו הגדולים ביותר של חברת המפלגה הנאצית.
חמש וחצי השנים בחברת וואקום היו מן השנים היפות של אייכמן. הייתה לו פרנסה בזמן האבטלה של המשבר הכלכלי של 29' והוא חי די טוב בסוף 1932 הוא הועבר לזלצבורג בניגוד לרצונו –והחל להשתעמם מעבודתו. באותה השנה חבר אייכמן למפלגה הנאצית והצטרף לס"ס לאחר שהזמינו לחברות ארנסט קאלטנבורנר אשר היה לראש המשרד הראשי לביטחון הרייך. אייכמן הועסק באחת מ 6 המחלקות של הרז"א והגיע לתפקיד של ראש מדור.עוד בטרם הצטרף אייכמן לס"ס, הוכיח אייכמן כי יש לו רצון עז וכמיהה חזקה להשתייך למשהו. ב 8 במאי 1945, התאריך של תבוסת גרמניה, היה מכריע מבחינתו מאחר ואז לראשונה נאלץ אייכמן להתמודד לבדו ללא שום מסגרת. "חיים שכמותם לא ידעתי השתרעו כעת בפני".לאייכמן היה ברור כי יהיה מוכרח לוותר על האגודה ה"שלאראפיה"- קבוצה של הבונים החופשיים אליה עמד להצטרף על מנת להצטרף לס"ס.הצטרפותו לס"ס לא הייתה כה מורכבת בניגוד למתואר. קאלטנבונר אמר לו: מדוע לא תצטרף לס"ס? ואייכמן ענה: באמת למה לא?
אילו נשאל אייכמן האם להתלות כאוברשטורמבאנפיהרר בדימוס בס"ס מאשר לחיות חיים שקטים ונורמליים של סוכן מכירות מחברת נפט, היה בוחר אייכמן בראשונה.
באביב 1933 כשהיה מחוסר עבודה, נאמר לאייכמן כי עליו להתגייס לאימון צבאי כלשהו. "אין בעיה מבחינתי, חשבתי לעצמי, למה לא להיות חייל?" הוא נשלח למחנות אימונים של הס"ס בללכפלד ודכאו שם התאמן עם הלגיון האוסטרי הגולה ושהה שם מאוגוסט 1933 עד ספטמבר 1934, והתקדם לדרגת שרפיהרר, רב טוראי, והיה לו די זמן לשקול שוב את קריירת החייל שלו. החדגוניות של השירות החלה להציק לו ואז שמע כי בשירות הביטחון של הרייך היו משרות פניות והוא החליט להגיש את מועמדותו.מילוי חובותיו של אייכמן הביא אותו לקראת קץ מלחמת העולם השנייה להתנגשויות עם הממונים עליו. המשבר המצפוני האחרון בו נתקף החל עם שליחותו של אייכמן להונגריה במרס 1944. באותה עת הונגריה הצטרפה למלחמה לצד גרמניה, מתוך תכנון לזכות בשטחים של המדינות שסבבו אותה לאחר שגרמניה תפלוש לתוכן. הונגריה החלה לגרש את היהודים מהשטחים אותם קיבלה לידיה. כאשר הציעה הונגריה להסגיר את כל היהודים אשר בשטחה לגרמניה – סירב אייכמן להצעה בשלב זה מתוך פרספקטיבה כי יהיה יקר מידי להפעיל את "מכונות החיסול" פעמיים, ולכן העדיף להמתין עד שהונגריה תסגיר גם את היהודים השוהים בשטחה. את המטרה הזו השיג לבסוף היטלר ע"י שתי דיוויזיות אשר נשלחו להונגריה לבשר לממשל כי הוא רואה בעין לא יפה את אי סיועה לפתרון הסופי. חלומו של אייכמן לפתרון היהודים היה פשוט השמדה כוללת. ואכן, בשום מקום אחר לא הושמדו יהודים כה רבים בפרק זמן קצר כל כך כמו עם הגיעו של אייכמן לטיפול בבעיית יהודי הונגריה. 434,351 יהודים נשלחו ברכבות אל מותם תוך פחות מחודשיים. קשיים נוספים עימם נאלץ אייכמן להתמודד צצו מכיוונים של קצינים אחרים עליהם הוטלה אותה המשימה; הפתרון הסופי. אייכמן סירב לקבל פקודות מן השניים האחרים. הצרה הגדולה יותר מבחינות הגיעה מקצין נוסף בשם קורט בכר, אותו מינה הימלר באופן מוצהר לטיפול בבעיית היהודים והטיל עליו "משימה מיוחדת". אותה משימה הייתה למעשה מכירת אשרות יציאה מהונגריה ליהודים אמידים בעלי בתי מלאכה, ייצור וחרושת – כך יכלו הגרמנים להניח ידם גם על יהודים אלו וגם בנוסף על עושרם – שהיה נצרך מאוד בעת ההיא לשימון המערכת המלחמתית הנאצית. אייכמן ראה בעין לא יפה את ההסדרים החשאיים הללו, שכן להונגריה הובטחו כל הנכסים אותם יותירו היהודים מאחוריהם. לבכר הייתה תמיד פרספקטיבה עסקית, לעומת אייכמן שראה תמיד את הכול בקטן. תוכניותיו של בכר הביאו אותו לקשרים הידועים עם דר' קסטנר , אשר כאמור השתקע בארץ ישראל, עד שעיתונאי חשף את קשריו עם הס"ס. לפני שימוע שהיה עתיד להיערך נרצח קסטנר. קסטנר ביצע עסקה מול בכר ואייכמן, לפיה נקבע מחיר לחייו של כל יהודי, וכך למעשה גייס קסטנר כספים ומוצרים נוספים לטובת המכונה הנאצית והציל את חיי משפחתו וחיי כמה נפשות נוספות (ראה: פרשת קסטנר). לרכישת הערכתו המחודשת של הימלר לעבודתו, החל אייכמן לפעול באותה הטכניקה כאשר התערב במשא ומתן הידוע "דם תמורת סחורות" – בו נקבע כי עבור עשר אלפים משאיות ניתנו מיליון יהודים. ההערכה היא כי משא ומתן זה לא נערך מיוזמתו.
כאשר הימלר נעשה מתון יותר לנוכח הפסדה הקרב של גרמניה במלחמת העולם השנייה, אייכמן דבק בקן הפעולה שלו ואף הפר הנחיות מפורשות של הימלר לגבי הנהלים החדשים לפיהם יש לנהוג. אייכמן, כיוזמה אישית , רצה לוודא כי הפתרון הסופי יהיה אכן סופי, בדיוק כשם שרצה בכך הפיהרר.
הסימן הראשון לתבוסתו של אייכמן הופיע בינואר 1945, כאשר קורט בכר קודם לדרגה עליה חלם אייכמן כל השנים , אנשים ממעמדו של אייכמן כנראה יכלו להגיע עד דרגת סא"ל אלא אם כן שירתו בחזית. אייכמן נקרא חזרה לברלין שם מונה כראש מדור העוסק בענייני היהודים, כאשר אויבו בכר מונה לממונה על מחנות ההשמדה.
במהלך החקירה בירושלים הסביר אייכמן לשאלות החוקרים לגבי הימצאותו של מסמך הוראה חתום בידי היטלר (מאחר ומסמך רשמי כזה לא נמצא), כי למוצא פיו של הפיהרר היה תוקף משפטי ולכן לא היה צורך להעלות דבר בכתב. דבריו של הפיהרר בעל פה היו לבסיסה החוקי של המדינה ולא היה שום צורך בדבר נוסף פרט לכך.
הערצתו הגדולה להיטלר, היא זו אשר מנעה מאייכמן להתמודד עם הסיטואציה פוסט-היטלר, כאשר היטלר היה כבר מת ו"חוק המדינה" כבר לא היה קיים. רוב אנשי הס"ס והקצינים האחרים דאגו להצטייד בתעודות ומסמכים מזויפים, ואילו אייכמן התמהמה עד שהחליט לשוטט בשם שאול. סוגיית המצפון של אייכמן נותרה תעלומה סבוכה ולא פתורה, היה זה אייכמן עם זאת אשר הבין במעוקם כי חוק הפך את כולם לרוצחים, ולא פקודה.
