הסיכום להלן העוסק במבנה הפוליטי של מדינת ישראל בראשיתה הוא חלק מסיכום הקורס "החברה הישראלית" וחלק ממאגר המשאבים בנושאי סוציולוגיה באתר.
עם קום המדינה ולאחר מלחמת העצמאות נקבע המבנה הפוליטי המעצב במידה רבה את דמותה עד היום. נסקור בקצרה את המאפיינים השונים של המבנה שעוצב בשנים הראשונות ונתאר את התפתחותו עד 1967. לאחר מכן נסקור את ההסברים השונים להיווצרות המבנה (פונקציונליזם מול קונפליקט). 1. לישראל לא נקבעה חוקה. החלטת במגילת העצמאות נקבע כי למדינה החדשה תהיה חוקה, וזו גם היתה החטת האו"ם, אך החלטות אלה לא מומשו, בעקבות מאבק אינטנסיבי שניהל בן גוריון בתוך מפלגתו ומחוצה לה. ההחלטה היתה שוועדה תכין "חוקי יסוד" שכל אחד מהם יעמוד בפני עצמו ולכאורה הם יתאגדו בסוף לחוקה. בפועל החקיקה התנהלה בעצלתיים, ולחוקי היסוד נקבע יש שריון מוגבל מאוד (די ב-61 חברי כנסת כדי לשנות אותם). המשמעות של היא שמבחינה פורמלית כל קואליציה יכולה לבטל את החוקים הדמוקרטיים במדינה.
2. שיטת הבחירות שנקבעה היא יחסית ארצית. שיטה זו מעניקה יתרון למפלגות קטנות (או לפחות לא מקפחת אותן).
3. המפלגות בישראל מומנו ממקורות עצמיים וניהלו מפעלים כלכליים שונים. המינויים בתוכן נקבעו באמצעות "וועדה מסדרת", שיטה שהעניקה עצמה רבה למנהיגות. התוצאה היתה שבכנסת היתה קיימת משמעת סיעתית רבה. כמעט כל החקיקה היתה יזמה ממשלתית, והכנסת במידה רבה היתה עושת דברה של הממשלה.
4. הרדיו נשלט על ידי משרד ראש הממשלה, שלא הרשה כמעט ביטוי לאופוזיציה, והעיתונות היתה ברובה מפלגתית. על רקע העוצמה הגדולה של המנגנון המפלגתי כמעט לא היו הדלפות, והיה שיתוף פעולה הדוק בין הממסד לבין התקשורת . המצב השתנה קצת בשנות השישים, כאשר המחלוקות בתוך מפא"י הביאו לצמצום שליטתה על התקשורת.
5. הסוכנות וההסתדרות המשיכו למלא פונקציות מרכזיות. קופת החולים של ההסתדרות טיפלה בבריאות של רוב הציבור, וגם לשכת התעסוקה נשאר הסתדרותית. המדינה סייעה להסתדרות להקים מפעלים כלכליים רבי עוצמה, בזמן שהמגזר הפרטי נשאר חלש מאוד. הסוכנות נשארה ממונה על ארגון העלייה וקליטתה, כולל הטיפול במעברות ובהתיישבות השיתופית.
6. מערכת המשפט שהוקמה לגמרי מחדש היתה חלשה בראשית הדרך, והיססה להתייצב כנגד הממשלה, אם כי במהלך השנים גם הבג"ץ וגם היועץ המשפטי לממשלה צברו בהדרגה השפעה.
למרות שהאוכלוסייה בארץ גדלה פי כמעט שלוש בין השנים 1948 ו-1967, המבנה הפוליטי לא השתנה מעיקרו, כאשר מפא"י מתמרנת בין גוש השמאל הפועלי-קיבוצי לבין המפלגות השתיות הציוניות והציונים הכלליים (ליברלים). "חרות" בראשות בגין, והמפלגות הקומוניסטיות לא הוחשבו על ידי הנהגת מפא"י לשותפות לגיטימיות לקואליציה, וגם אגודת ישראל נשארה רוב השנים מחוץ לקואליציה.
כיצד מסבירים את הגיבוש של מאפיינים אלה חוקרים מגישות שונות?
בספרם מיישוב למדינה בוחנים הורוביץ וליסק הפונקציונליסטים עד כמה המבנה החדש ביטא המשך של מסורת קודמת, והאם הוא שירת את המדינה כולה (מיסוד והסתגלות לתנאים חדשים). לטענתם שיטת הבחירות מבטאת המשך של מסורת שגובשה כבר בתקופת המנדט הבריטי. באותה תקופה היא היתה הכרחית בגלל העדר אמצעי כפייה. עתה היא המשיכה לא רק בגלל המסורת, אלא גם משום שהיא סייעה לגשר על הפערים ולמצוא מכנה משותף בין קבוצות שונות ומגוונות.
את השאלה מדוע נמשכה ואף התרחבה הפעולה הציבורית של מוסדות כמו ההסתדרות הם מסבירים באמצעות ניתוח של הויכוח האידיאולוגי בין "ממלכתיות" ו"תנועתיות". הם לא מתעלמים מהמניעים המפלגתיים שהניעו את בן גוריון לתמוך בהמשך הפעולה של ההסתדרות בכל מקום בו מפא"י יכלה להפיק יתרון אלקטורלי מהשליטה במשאבים, ולנקוט בגישה "ממלכתית" בכל מקום בו השליטה של מפא"י עמדה בסכנה. עם זאת הם מצדיקים בסופו של דבר את המדיניות של מפא"י וטוענים שהיא תרמה ליציבות שהיתה עלולה להתערער בגלל הקושי לקלוט ציבור מסורתי גדול שלא היה רגיל לדפוסים דמוקרטיים:
. לעומת ההסבר שלהם עומד ההסבר של יונתן שפירא, סוציולוג מגישת הקונפליקט המגלה אהדה לרעיון הליברלי. שפירא מראה כי בן גוריון ניהל בשנים הראשונות של המדינה מאבק אינטנסיבי כדי למנוע מהמדינה החדשה לאמץ דפוסים ליברליים. הוא מתמקד במאבק נגד חוקה וטוען כי הוא היה קשור לרצון למנוע שוויון מהערבים. הוא מראה שבן גוריון הצדיק את התנגדותו לחוקה ברצון להימנע מהתחייבות לגבי גבולות המדינה.
שפירא מתעכב על ההזרמה הכספית הגדולה מבחוץ שאפשרה להנהגה הפוליטית להרחיב את הציבורי וההסתדרותי על חשבון הסקטור הפרטי. לפי שפירא ההתנגדות של המעמד הבינוני למעמד הבינוני נוטרלה באמצעות ברית בין ההנהגה הפוליטית לשכבה הבירוקרטית. השכבה המקצועית שיכלה לכאורה להשתתף בעיצוב המדיניות וויתרה לטענתו על מעורבות פוליטית, והסתפקה בדאגה לאינטרסים החומריים שלה .
באותה תקופה גם התפתחה ריכוזיות כלכלית בישראל. המעורבות הממשלתית בכלכלה הביאה לשליטה ציבורית ניכרת בתחומי החקלאות, התעשייה, הבנייה, המסחר, ושוק ההון. הפונקציונליסטים מציגים את הריכוזיות הזו כהיענות לצרכי המדינה והציונות. על פי הטיעון שלהם המטרות הציוניות של קליטת עליה והרחבת ההתיישבות היהודית חייבו מדיניות שלא תישען על אילוצי השוק ותשאף לתעסוקה מלאה ולהעדפה של ענפים או אזורים מסויימים. בנוסף, הריכוזיות התאימה לאידיאולוגיה השלטת באותה תקופה בארץ ומידה רבה בעולם כולו, נוכח האלטרנטיבה של ברית המועצות והזיכרון של משבר הקפיטליזם בשנות השלושים של המאה הקודמת שהביא לעליית תנועות פשיסטיות ונאציות.
