פירוש וניתוח בראשית פרק ל"ח – סיפור יהודה ותמר

הסיכום להלן הוא חלק מתחום המקרא במאגר משאבי היהדות באתר טקסטולוגיה. 

מיקומו של בראשית פרק ל"ח הוא בעיתי , כי הפרק הקודם – בראשית ל"ז מסתיים במכירת יוסף לפוטיפר ואילו הפרק הבא – ל"ט מתחיל בהמשך ישיר של ל"ז. כלומר ל"ח הוא חריגה מהנושא. כיון שהמיקום בעיתי אומר פסוק א' -"ויהי בעת ההיא"

"וירד יהודה מאת אחיו, ויט עד איש עדולמי" – למה מופיע הפועל "וירד"?

2 פירושים :

   1. פשט : עדולם הייתה נמוכה יותר

   2. דרש: אחיו הורידו אותו מגדולתו , כי  בעצתו יוסף נמכר ושהם , האחים ראו את האבל של יעקב, הצטערו על המכירה והטילו את האחריות על יהודה – יוזם הרעיון.

לפי מה קבע רד"ק מה פשט ומה דרש ?

ת: לשון חריגה, רעיון לא כתוב — לכן זה דרש. הדרש תמיד נאחז באיזו נקודה בפסוק, כאן אלו המילים "מאת אחיו".

אגב : פשט – פירוש פסוק לפי ההקשר והדקדוק.

דרש – מתעלם מהדקדוק ומההקשר , אומר רעיונות שלא כתובים בפסוק , הדרש לא בא לפרש את הפסוק אלא לשרת ערך/רעיון שמשרת את הדרשן/קהילתו בלי קשר לפשט הפסוק.

עדולם  -איזור בית שמש , שפלה מזרחית.

יהודה נשא כנענית לאישה וזו בעיה – כי אברהם התנגד לנישואין עם כנענית.

כנענית לפי אונקלוס זה לא עם אלא מקצוע, אבל כאן גם האישה כנענית, אז אולי בכל זאת יש בסיס לזה שזה עם.

אברהם התנגד לכנענית, כי אז היה חשש להתבוללות, אבל עכשיו ליעקב יש 12 בנים, אז החשש יורד, . למרות זאת כנראה שבכל זאת נמנעו מלהתחתן עם כנענית והמקרה שמוזכר פה מיוחד.

"וירא שם יהודה בת איש כנעני ושמו שוע" – שמה לא מוזכר פה , היא דמות משנית בסיפור, "ויקחה ויבוא אליה" – כאשר במקרא נאמר "ויבוא אליה" הכוונה שאחרי זה יבוא הריון.

נולד לו בן , "ויקרא את שמו ער"

"ותהר עוד ותלד בן … ותקרא את שמו אונן" – מלשון "און" =כוח.

"ותוסף עוד ותלד בן ותקרא את שמו שלה" מלשון שלווה או מלשון אשליה. כל השמות נתנו מתוך כוונה חיובית.

"והיה בכזיב בלדתה אותו" , כזיב, כנראה שם מקום אבל היות ולשמות מקומות יש משמעות סמלית -בלידה הראשונה הוא היה , בשניה בקושי, בשלישית הוא היה בכזיב, בכלל לא מתעניין.

קטע שני בפרק ל"ח – חתונה בני יהודה

"ויקח יהודה אשה לער בכורו ושמה תמר" – אשתו של יהודה לא הייתה חשובה, אבל תמר חשובה מאוד ולכן שמה מוזכר.

 לעצמו – יהודה מתיר לקחת כנענית, אבל לבן הוא נהיה מסורתי ונוהג לפי הכללים.

 לעצמו- הוא לא נהג לפי הכללים ולא חיכה שאביו ייקח לו אישה, אלא לקח לעצמו, ושוב בנוגע לבנו – הוא לוקח לו אישה, הוא משיא את בנו.

"ויהי (ער) רע בעיני ה', וימיתהו ה'" – כאן לא מוזכר למה ה' המית אותו אבל חז"ל בפירושם על אונן אומרים שער עשה אותו דבר.

יש לשים לב : שספר בראשית מטרתו לספר על ילדים , צאצאים, ואלו – התחמקו מהחובה הזו ולכן נענשו.

כלומר ע"פ המדד של ילדים – הדמויות נשפטות.

ויהודה אומר לאונן "בא אל אשת אחיך , ויבם אותה, והקם זרע לאחיך" – "וידע אונן כי לא לו יהיה הזרע" הכוונה היא שאונן מפסיד ירושה.

הערה : כשער מת , שמו נהפך משמעותי – ערירי.

"והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת זרעו ארצה" – ממשיך במסורת של אחיו "וירע בעיני ה' אשר עשה וימת גם אותו " – מהמילה "גם" ומהביטוי הזהה "וירע בעיני ה'" – חז"ל לומדים שמדובר באותו החטא.

משמעות שלילית של אונן – כביכול אונן=כח , אך לאחר שהוא מת, משמעות שלילית של אבל = אונן בהלכה פירושו אדם שמתו מוטל לפניו.

יש לשים לב שכאילו כל זה לא משפיע כלל על יהודה, והוא  ממשיך בחייו כרגיל. מי שגרם אבל לאביו בהעלמות בן  – מקבל את אותו סבל במות בנים.

"שבי אלמנה בית אביך, עד יגדל שלה בני, כי אמר פן ימות כאחיו"

בעלום הקדום, מי מיבם – או אח, או אבי הבעל (חמיה) , כלומר תיאורטית לפי חוקי העולם הקדום גם יהודה יכול ליבם את תמר ולא רק בנו -שלה. (אבל בתנ"ך זה אסור – ראה נישואין במקרא)

השאלה היא האם יהודה משקר או דובר אמת ?

רש"י  : הוא משקר כיון שהוא חושב שהיא גרמה למות 2 בעליה-בניו.

כלומר תמר סובלת פה פעמיים – 1. בעליה 2. מדביקים לה תווית של "הורגת בעלים"

פרק ל"ח מתחלק ל-2 פסקאות

  1. 5-1  2. 7-11

השוואה בין הפסקאות :1.יהודה, אשתו והבנים 2. בני יהודה ותמר

הערה : המבנה של הפסקה השניה – בפסוק הראשון יהודה לוקח את תמר ככלה לבנו ובפסוק האחרון יהודה משלח אותה לביתה.

טבלה :

2 הנשים פסיביות  וכאשר הן סובלות לא שומעים אותן אומרות משוה.

2 הפסקאות פותחות בנישואין

  משפחה נבנית                                                                            מוות

                                                          ניגודיות

פסקה שלישית

 (12) "וירבו הימים ותמת בת שוע אשת יהודה, וינחם יהודה, ויעל על בכורי צאנו הוא ורעהו העדולמי , תמנתה"

ש: למה מובאות כל העובדות האלו? מה המכנה המשותף שלהם ?

ת: זה מראה את הקרקע למפגש הצפוי של יהודה עם תמר. פירוט : "וירבו הימים" – עבר הרבה זמן מאז ההבטחה של יהודה "עד יגדל שלה", , "ותמת בת שוע" – יהודה פנוי זו אופציה לקשר ביניהם , "ויעל על בכורי צאנו…" – זה מקום המפגש.

מצבה של תמר הוא די מביש , היא תקועה מזדקנת בבית הוריה, בלי אפשרות להתחתן כי היא מחכה ליבום.

"ויעל על גוזזי צאנו" – בתחילת הפרק נאמר "וירד" (יהודה לעדולם) ועכשיו אחרי שהסתיים פרק הוא עוזב את המקום וממשיך הלאה.

יום גז הצאן הוא יום חג, ראיות :

• *אבשלום חגג את הגז ואנשים שמחו , אבשלום ניצל את ההזדמנות שכולם עסוקים בשמחה והרג את אמנון
• *לבן חג את הגז ויעקב ברח

העיר תמנה נמצאת ליד בית שמש

כאשר הפלישתים לקחו את ארון ה' ושמו אותו בעירם בעקרון , קבלו מכות (כמו במצרים) . הם התלבטו אם המכות מ-ה' או סתם מזל, והחליטו לבדוק, הם שמו את ארון הברית על פרות, ואמרו "נראה לאן הם יגיעו" (ללא הכוונה) , אם הם יתבלבלו בדרך – זה סתם מקרה, ואם ה יגיעו לבית שמש – המכות מאת ה'.

כל הפרטים מתאימים לתמר כי היא גרה באיזור.

"ותכס…ותתעלף (=תכשיטים וקישוטים) , ותשב בפתח עיניים (=זהו שם עיר)  על דרך תמנתה" -הלכה למקום הכי ציבורי ויהודה בטוח יעבור שם בדרכו ל…

"כי ראתה כי גדל שלה והיא לא נתנה לו לאשה" , רש"י : זה ברור , יהודה שיקר לה. רמב"ן : יש חילוקי דעות , יהודה חושב שעל שלה לגדול עוד ואילו תמר חושב שהוא מספיק גדול.

"ויראהה יהודה" בתנ"ך  כאשר מוזכר שמישהו רואה מישהי , הכוונה שהוא שם עליה עין.  "ויחשבה לזונה, כי כסתה פניה" – לפי חוקי חמורבי רק לאישה נשואה מותר לכסות את הפנים. אסור לפי החוקים הללו לרווקה או זונה לכסות פניה, אם תופסים אותה, שופכים זפת רותחת עליה. אדם שרואה אישה כזו מחובתו לדווח, מי שלא מדווח – מקבל מלקות , ואילו המדווח מקבל פרס – בגד.

ש: מדוע הוא חושב אותה לזונה אם היא כיסתה פניה ?

ת: רד"ק :

• פשט :  חשב אותה לזונה בגלל המקום בו ישבה ולא הכיר אותה -היות היא כיסתה פניה.
• דרש: כשהייתה אצלו בבית כיסתה את פניה ולכן הוא בכלל לא הכיר את פניה, ועתה, היא יושבת ללא כיסוי פנים ולכן חשבה לזונה. – כלומר לפי הדרש , המילים 'כסתה פניה' נאמרו בלשון עבר, פעם הייתה מכסה פניה ואילו ולכן הוא כלל לא הכיר אותה.

ש: מדוע רד"ק העדיף את הפירוש הראשון בתור פשט (כביכול הפירוש היותר חשוב) ?

ת: היות והפשט אינו מוסיף לפסוק פרטים שלא קיימים בו. והדרש, מוסיף זמן אחר ל'כסתה פניה' , למרות זאת, יש לציין שיש פה יתרון מסוים לדרש, כי מובן שאלו 2 משפטים שונים.

"ויט אליה אל הדרך " – יש פה גם משמעות שלילית של סוטה מהדרך. ניתן לומר לזכותו של יהודה : 1. הוא פנוי ,2. הוא לא תכנן זאת, רואים זאת מהעובדה שאין לו גרוש.

" ויאמר הבה נא אבוא אליך, ותאמר מה תתן לי כי תבוא לי" – פעם ראשונה שתמר מדברת בסיפור והמדהים הוא שהוא לא מזהה את הקול שלה. תמר תכננה את הכל, לא מספיק לה קשר מיני עם יהודה, היא גם רוצה הוכחה שהוא אבי התינוק שיולד.

"ויאמר אני אשלח גדי עיזים מן הצאן, ותאמר אם תתן ערבון עד שלחך" היא לא מוותרת ומבקשת ערבון, היות ומהערבון היא יכולה להוכיח אבהות.

"ויאמר מה הערבון אשר אתן לך ?" – הוא רוקד לפי החליל שלה באופן מוחלט.

 "ותאמר חותמך ופתילך ומטך אשר בידך" – כל הסימנים המזהים. חותם : החותם ששמים על מכתבים (לא חותמת של היום).  פתיל  :    1.חלק מהחותם , מה שמחזיק אותו לגוף, לבגד (כמו מחזיק מפתחות) 2. ציצית – יש לזה מקור במזרח הקדום.

מטך -זה סמל מעמדי, לאנשים בכירים היה מטה.

(19) "ויבא עליה, ותהר לו (-מודגש לקראת העתיד)  , ותקח ותלך ותסר צעיפה מעליה ותלבש בגדי אלמנותה"

סיכום הפסקאות :

• 1-5     יהודה אשתו והבנים

• 6-11   בני יהודה ותמר
• 12-14 תכנונים למפגש
• 15-18 המפגש
• 19-23

התכנון – היה בעיקר הטעיה של יהודה, וגם כאשר היא חוזרת ללבושה זו הטעיה של יהודה, כי ככה הוא לא ימצא את האישה שהוא מחפש , כדי לשלם לה. וכך תמר הטעתה את יהודה פעמיים.

"וישלח יהודה את גדי העיזים ביד רעהו העדולמי…וישאל  לאמר…איה הקדשה" יש פה מבנה קודקודי בפרק , כאשר הפסקה העיקרית היא המפגש.

"איה הקדשה על הדרך" – למה הוא קורא לה 'קדשה' ? ת:1.לשון נקיה 2. פעם הייתה קימת זנות פולחנית, זנות – לשם פולחן . וקראו לזונות כאלו – קדשה.

השמות במקרא הם לא מקריים  – השם תמר – 1. עץ תמר הוא פורה ביותר 2. בשפה החיתית "דמרה" – זה קדשה.

(21) "תקח לה פן נהיה לבוז" – תחפש את הדברים שנשארו אצלה (החותם וכו')אחרת , נהיה לבוז, יהודה מחפש קורבן בעצבנותו – מטיל את האשמה על עדולם.

"ויהי כ-3 חדשים, ויוגד ליהודה לאמר (=הקבלה ל-"ויוגד לתמר") זנתה תמר כלתך וגם הנה הרה לזנונים" – מבנה ספרותי – "מסגרת" מתחיל ונגמר באותו עניין.

יש פה גם מדרגיות בידיעות כאשר אחת יותר גרועה מקודמתה : 1. זנתה — >2. הרה לזנונים.

( 24)  נקודות בידיעות האלו :

• מיד כאשר זה נודע לו, הוא פוסק לשרוף אותה, יש רואים בזה הוכחה לכוחו של האב במשפחה פטריארכלית.
• יהודה אפילו לא שומע אותה, אלא מחפש לסיים את הקטע כמה שיותר מהיר
• יש כאן הרבה ביקרות על יהודה , היות והוא גם הלך לזונה
• בנוסף, אין ליהודה בעצם עילה לעונש מוות היות ותמר אינה נשואה, אלא אלמנה המחכה ליבום ( וגם באשה נשואה, עונש המוות אינו בשריפה, היות והיא לא בת כהן, יש טוענים שהיא הייתה בת כהן כנעני).
• יש אומרים שבני יעקב הקפידו מאוד בגלל העניין שקרא עם דינה
• יש אומרים שיהודה היה מעין "שריף" , ופגיעה בכבודו של השריף נתונה למערכת משפט חמורה יותר ממערכת המשפט הרגילה.
• ר' יהודה החסיד  מפרש "הוציאוה ותשרף" – שיעשו לה על המצח סימן, זה פירוש שיש לו מקבילה בחוקי חמורבי, שם ישנו חוק כזה ור' יהודה החסיד לא הכיר את החוקים האלו, מעניין.

 (25)  יש פה 2 היגדים נפרדים זהים,

1. לומר , "לאיש אשר אלה לו אנוכי הרה"
2. "הכר נא למי החותמת והפתילית והמטה הללו" במקרא יש הרבה פעמים תבנית כזו שאדם אומר משהו למישהו, אותו נאשם לא עונה, ואז הדובר חוזר על הטענה באופן יותר ברור/בוטה. גם כאן , תמר רוצה שיהודה יודה בפני כולם שהוא אבי התינוק העומד להישרף. חז"ל אומרים "נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש, ואל ילבין פני חברו ברבים" כלומר לפי חז"ל תמר שותקת חודשים כדי לא לבייש את יהודה, ורק כאשר הוא לא קולט בעצמו את חלקו בעניין, היא נאלצת לגלות זאת בפומבי.  הסצנה נגמרת כך שכל הקהל בעיר עדולם, בא לראות שריפה של אישה נואפת ופתאום היא מתגלה כאישה גבורה.

"צדקה ממני" -ניתן למצוא הבדלים תחבירים : 1. היא צודקת יותר ממני 2. צודקת ולכן ההריון ממני. לפי הטעמים 1) מתאים יותר.

תזכורת : לטעמים 3 תפקידים : 1. הטעמת המילים, 2. סימני פיסוק , 3. ניגון בבית הכנסת .

יש לשים לב שיש פה הודאה לא מלאה, כלומר היא צודקת , אבל גם אני צודק.

חז"ל שואלים, מאיפה הביטחון שהילד ממנו ? ועונים שתמר אמרה "צדקה" ויצאה בת קול ואמרה "ממני" – אני ה' תכננתי את זה כדי שיולד גואל ישראל. פירוט : פרץ, שממנו יצא בית דוד (ולמשיח קוראים משיח בן דוד, כלומר הוא יהיה מבית דוד) .ברור שהפירוש הזה הוא לא פשט, אלא שחז"ל מנסים לומר שהנושא הזה עמוק, ורחוק מהבנתנו.

"כי על כן לא נתתיה לשלה בני…ולא יסף עוד לדעתה" לא קיימו יותר יחסי מין.

יש לשים לב שאנו לא יודעים בדיוק מה היו נוהגים אז , אבל בכל זאת מוזכר פה יבום, כלומר היה יבום, אך שונה ממה שאנו מכירים בתורה שרק האח מיבם את אשת אחיו הנפטר לעומת כאן, שתמר יוצרת מגע מיני עם חמיה, כנראה שאלו היו החוקים אז, האח או החם, והיא בחרה בחם.

עוד עניין , בתורה כאשר לא מעונינים ביבום, יש חליצה, בחוקי חמורבי, כנראה לא הה פתרון כזה קיים היות ויהודה אמר לה לשבת בצד. עוד הבדל :יהודה אומר מי שחיכתה ליבום וזינתה שתישרף, וזה לא לפי חוקי התורה.

סה"כ 3 הבדלים.

"ולא יסף עוד לדעתה " – לפי חז"ל לא פסק לדעתה, כלומר המשיך להיות איתה , ברור שזהו הדרש והפירוש הראשון הוא הפשט.

"ויהי בעת לדתה, והנה (=הפתעה) תאומים בבטנה"

"ויהי בלדתה " למה כתוב לפני כן "בעת  לדתה" ועכשיו "לדתה" – זה הבדלי זמן, עכשיו מדובר ממש על הלידה.

יש פה לתמר הצלחה עצומה, כי אחרי כל התלאות משהיא עברה , ממגע ראשון ויחיד עם יהודה נולדו תאומים!!

לתינוק הראשון קוראים 'פרץ' = פרץ החוצה, לשני 'זרח' =מלשון זריחה כיון שהיה חוט אדום על היד, חוט זורח. (יש פסוק "ה' בא מסיני וזרח משעיר למו" – זריחה אדומה)

כנראה שהתאומים זה מעין פיצוי על העבר, שלא נולדו עד כה בנים מ-2 בעלים ועל העתיד – לא יהיו יותר ילדים.

היציאה של התינוקות, דומה קצת ליעקב, אבל פה המאבק נחסך כי פרץ פשוט התפרץ החוצה וקבע עובדה – אני ראשון.

מבנה פרק ל"ח:

5-1      ליהודה נולדו 3 בנים

   11-6    נישואיי ער ואונן לתמר ומותם ושילוח תמר

   14-12  הטעיית תמר את יהודה , התחפשות

   18-15  המפגש בין יהודה ותמר

   23-19  הטעית תמר את יהודה "ותסר צעיפה"

   26-24  משפט תמר וביטול גזר דין המוות של תמר

   37-30  לידת התאומים

ההקבלות בן הפרקים הם ביאסטרים/קודקודים :

• פסקאות 1,7 – לידות , יהודה
• פסקאות 2,7 – גזר דין מות , שלוח תמר
• פסקאות 3,5 – תמר מטעה את יהודה  בהתחפשות/ הורדת תחפושות.
• פסקאות 4 – במרכזית בסיפור.

לסיכום נושא הפרק – העמדת ילדים וכאן סוף סוף תמר נכנסת

תמר נכנסת להריון ובסופו של דבר כך היא שמשקמת את משפחת יהודה.

הקשר בין הסיפור של יהודה ותמר בבראשית ל"ח לסיפור יוסף :

1. ביטויים דומים :

          ונחם – יעקב סירב להתנחם על יוסף ויהודה ניחם אותו

          יהודה גרם ליעקב אביו לאבד בן, והוא עצמו יאבד 2

          יהודה שולח לאביו כתונת פסים ואמר לו 'הכר נא' , תמר שולחת ליהודה חותמת ופתילים ואמרת לו 'הכר נא' , ב-2 המקרים חפצים משמשים כבגדי זיהוי.

          יהודה שלח כתונת מלאה בדם וכאן השליח העדולמי מסתובב עם גדי עיזים לחפש את הקדשה על הדרך

          יהודה מזלזל בקשרי משפחה – הוא שלח אח לאיבוד, ובניו מתנהגים באותו אופן. תמר להפך – מתעקשת להקים בנים למשפחה זו.

          "צדקה ממני " הפועל צ.ד.ק. מופיע רק עוד פעם אחת בספר בראשית, בסיפור הגביע עם בנימין. יהודה אומר למשנה למלך – "מה נדבר ומה נצתדק , ה' מצא את עוון עבדיך" יהודה מבין שזה עונש שה' מעניש אותו על מה שהוא עשה יוסף, את הפועל "נצתדק" יהודה למד מתמר שבעצם אמרה לו "יש דין ויש דין" שמסדר הכל בסוף.

          ע.ר.ב. – יהודה ערב לבנימין, כאשר הוא לוקח אותו ליוסף וגם כאן היה ערבון, פתיל וחותמת אצל הקדשה, אבל כאן הוא עוד לא הבין את חשיבות המשפחה.

בתנ"ך יש 2 סיפורים דומים נוספים : 1. בועז ורות 2. לוט – בראשית י"ח

המשותף לכל המקרים הוא :

• אדם הולך למקום זר לשפר את מצבו, במקום שמצב משתפר המצב מורע.
• בכל במקרים יש מצוקת בנים והנשים יוזמות את פתרון הבעיה  – בנות לוט – בטוחות שאביהן הוא הגבר האחרון בעולם, מרדימות אותו עם יין ומקימות עימו יחסים, מהם נולדים : מואב = מ-אב , ועמון . אצלנו תמר יוזמת מגע עם יהודה וגם נולדים 2 בנים , וברות – רות הולכת לגורן שם עדין אין מגע מיני  ובסוף נולד עובד – סבא של דוד.

                 עמון = מואב                   פרץ                    עובד

עוד שתי הערות לפרק ל"ח – סיפור יהודה ותמר

1. אמרנו שיש שלושה סיפורים דומים במקרא : א. לוט ובנותיו (בראשית י"ט)  ב. יהודה ותמר (בראשית ל"ח) ג. מגילת רות   .

הסבר מפורט : בנות לוט אחרי שסדום נחרבה פוחדות שלא יהיה המשך לעולם, ואז שם במערה הם משקות יין את אביהם ושוכבות איתו כל אחת ללא ידיעתו. הראשונה קראה לו בשם בוטה – "מואב" =מ – אב. והשניה קראה לו עמון.

ב. למדנו.

ג. אלימלך יורד למואב, 2 בניו נושאים להם נשים נוכריות. אלימלך והבנים מתים ורק אשתו נעמי נשארת יחד עם  2 הבנות ורות מתעקשת להישאר עם חמותה ולא לעזבה. וכאשר מגיעים לארץ נעמי שולחת אותה אל הגורן , אל בועז ובסוף הם מתחתנים.

יש הרבה דברים דומים בסיפורים הללו:

דמיון בין הסיפורים :

• בנאדם יוצא ממקומו והולך לנכר  כדי לחיות יותר טוב
• בסוף הכל נגמר באסון (מות בנים)
• יש יסוד פמיניסטי מובהק – הנשים לוקחות על עצמן את מלאכן השיקום, הבניה מחדש . בנות לוט – לחדש את ההמשכיות, תמר – יזמה את המגע עם יהודה כדי להקים צאצאים, רות – אחרי האסון הגדול היא בעצם משקמת את המשפחה.
• איך הנשים משקמות ? -אצל לוט – במערה, תנאים פרימטיבים, והם יוזמות מגע מיני , גילוי עריות, ולצורך זה הם משקות אותו יין.
• אצל יהודה ותמר – תנאים יותר טובים ממערה, ועדין יש קשר חזק מאוד (כמעט גילוי עריות) בין הגורמים אבל זה יותר טוב מלוט ובנותיו.
• רות – זה כבר לא נוגע בכלל בילוי עריות,אבל עדין זה אדם מבוגר עם אישה צעירה . יש להדגיש שלא היה מגע מיני בגורן.

סיכום: כלומר – ב3 הסיפורים הנשים יזמו את הפעולה שיש בה משום פריצת גדר, נגד המקובל והמוסכמות, אבל בכל סיפור זה הולך ומשתפר.

יש טוענים שיהודה ותמר זה בעצם סיפור נגד בית דוד, (כי בישראל הייתה תמיד מאבק בית יהודה ליוסף)

בבראשית ל"ט לעומת ל"ח מראים שאשת פוטיפר נסתה לשכנע את יוסף ולא הצליחה, יוסף עמד בניסיון.

ראו גם:

הסירוב לחיים: סיבת המוות של ער ואונן