תפקיד ומעמד האינטלקטואלים לאורך ההיסטוריה הציונית:
לפי שלמה זנד, הציונות, כמו כל תנועה לאומית אחרת, נולדה בסוף המאה ה19. עד לאותה תקופה הייתה השפעה רבה של הרבנים על הכפרים בהם התגוררו אך עם תקופת החילון ועליית הלאומיות נוצרה גם הציונות. באותה תקופה עלו גם תפיסות אוניברסליות כמו המרקסיזם והסוציאליזם והיהודים נמשכו לתפיסות אלו. כלפי היהודים היה יחס אנטישמי- לא קיבלו אותם בהרבה מאד ארצות והם הוגבלו למקצועות החופשיים שלא דרשו בעלות על אדמה. בשל כך היהודים נטו ללימודים ורכישת ידע ולא לעבודת האדמה.
ליהודי המשכיל נותרו עקב האנטישמיות 3 ברירות:
1. הגירה לאמריקה והשתכנות באיבוד ההשכלה האינטלקטואלית שרכש באירופה.
2. להשתלב כאינטלקטואל באחת התנועות הסוציאליסטיות האוניברסליות העל לאומיות- זה היווה בעיה בשמירה על המסורת היהודית.
3. ליצור תרבות חדשה המבוססת על המרכיבים היהודיים בזהות שלה- פיתוח תרבות נבדלת מאותם תרבויות שסבבו את היהודים בעולם וגם נבדלת מהתרבות הדתית, היהודית הקדומה .
*על פי זנד , לרוע המזל, התנועה הציונית לא סחפה אחריה את כל היהודים שכן היה צורך ביצירת מפעל קולוניזטורי – הפיכת ארץ ישראל לקולוניה של היהודים בנוסף ליצירת אחדות בשפה, היסטוריה, מנהגים…
זנד טוען שהאינטלקטואל צריך להיות אינטלקטואל אורגני- לפעול במנותק מהמדינה ולבקר אותה.
אינטלקטואל אורגני- מונח שהוטבע ע"י אנטוניו גרמשי שהיה מרקסיסט וציין שאינטלקטואל אינו רק איש רוח מנותק שיושב במגדל השן אלא גם סוכן תרבות ושינוי שמעורב, מאורע ומוביל את הסביבה שלו וזאת על מנת לקדם אידיאולוגיות ורעיונות חדשים.
שני סוגי אינטלקטואלים עפ"י הגישה המרקסיסטית:
1. רוקח התרבות- אנשי הרוח המשפיעים על אותם מורים ומדריכים שמפיצים את התרבות.
2. סוכן התרבות- מדריכים שמפיצים את התרבות ברבים
מעמד האינטלקטואלים חולק ל3 תקופות:
- תחילת ההגירות עד שנות ה50- תחילת העליות– זנד מדבר בייחוד על העלייה השנייה שלדעתו ממנה יצא דור המנהיגים של המדינה שבדרך. העבודה הפיזית נתפסה כתרופה לאב-נורמליות של היהודים מאירופה ובעצם נוצרה חלוקת עבודה בין הפוליטי לאינטלקטואלי כך שאנשי הפוליטיקה השתתפו בעיצוב סמלי המדינה החדשה אך מי שתרם לכך מאד וכתב את המיתוסים המשותפים לביסוס התרבות החדשה היו אנשי הרוח. בן גוריון התייעץ כל הזמן באנשי הרוח ובשל העובדה שאנשי הרוח הוחנפו מכך, הם נמנעו מלבקר את הממשל והפוליטיקה במדינה. במלחמת העצמאות היתה התלכדות של איטלקטואלים סביב הקהילה הפוליטית והם גוננו על השלטון ועל מעשיו מפני ביקורת בשם מלחמת הקיום. באותה התקופה היו גלי הגירה רבים שהיו פחות אידיאולוגיים ולכן המדינה ובשיתוף עם האינטלקטואלים ניסו ליצור תרבות אלטיסטית ואחידה והכשירו מורים ומדריכים רבים לשם שליחתם למעברות על מנת לחנך מחדש את העולים- איך לדבר, איך להתנהג- ליצור כור היתוך בו נמחקות התרבויות הקודמות ונוצרת תרבות אחת אחידה של הצבר הישראלי. בין מעשיהם של בן גוריון ורוקחי התרבות ליצירת תרבות אחת נעשו מעשים נוספים: א. הפיכת התנ"ך למעין קאנון חילוני- הפיכת 2000 שנות ההיסטוריה לשותפות היסטורית של העם היהודי ומחיקת 2000 שנות גלות. ב. מחיקת היסטוריה של 700000 תושבים ארעים. אנשי הרוח שהיו מהדור השני שלאחר העלייה, ראו גם כן את הקולקטיביות ככורח היסטורי שחייב להימשך ולהתנהל בשיתוף העם.
- סדקים בכפיפות האינטלקטואלית- לאחר מלחמת סיני (מבצע קדש) אותה כפיפות אינטלקטואלית החלה להיסדק ממס' סיבות: א. שיפור במצב הביטחוני- פחות חשש לפרעות, המדינה מבוססת יותר מבחינה ביטחונית.
ב. המשבר הכלכלי של שנות ה60- העלה ספקות בנוגע למבנה הסוציאליסטי של המדינה. באותה תקופה החלו לייבא את המודל הכלכלי האמריקאי לארץ ולכן עם ייבוא זה היה פרץ של אינדווידואליות שבא על חשבון הקולקטיב.
ג. קם דור חדש של סופרים וכותבים שעבורם קיום מדינת ישראל היה מובן מאליו והם חיפשו מרחב תרבותי אחר, אינדווידואלי יותר המנותק מהקולקטיב.
ד. פרשת לבון (1961) בעקבות עסק ביש במצרים.
פרישת בן גוריון ב1963 סימנה מפנה בהתייחסות האינטלקטואלים כלפי בן גוריון. הם החלו להביע ביקורת כלפיו על השרירותיות שבה הוא פועל, על השתקת הביקורות והאשימו אותו בנושאים רבים שעד כה לא העזו להעלות בפניו.
במלחמת ששת הימים ניתן לראות שוב התלכדות סביב השלטון- הניצחון וכיבוש ירושלים החזירו למדינה את עבודת האדמה שהפכה למעין פולחן מדיני- השלמת מעגל של 2000 שנות גלות. דווקרא באותה תקופה היו אלה הפוליטיקאים שהיססו בנוגע ליישוב השטחים ואילו האינטלקטואלים היו אלה שקראו ליישובם של שטחים אלו לשם חידוש ההתיישבות בארץ המובטחת. מול גל האינטלקטואלים שקרא להתיישבות היו גם אינטלקטואלים שהתנגדו לכך- ישעיהו ליבוביץ היה מהבולטים שבאינטלקטואלים שקראו שלא להתיישב אך אינטלקטואל זה היה גלותי ולא התנתק מהתרבות הגלותית שלו בהגיעו לישראל ולכן לא היה שותף מלא בקולקטיב.
- פלורליזם רעיוני ואוטונומיה יחסית- אחרי מלחמת יום הכיפורים השמאל החל לאבד מכוחו ונתפס כפחות לגיטימי בייחוד לאחר מהפך 77 ועליית בגין לשלטון. שנת 1973 מסמלת את סוף הסימביוזה שבין האינטלקטואלים לפוליטיקה שכן אותם אינטלקטואלים שהיו שותפים בהקמת המדינה והתרבות הקולקטיבית נפטרו ואלו שנותרו לא הכירו את המדינה לפני הקמתה.
בגין לא התחנף לאליטות האינטלקטואליות וסגנונו הפופוליסטי פנה ישר לעם ללא שימוש בסוכני תרבות. הניכור כלפי האינטלקטואלים הפך אותם לזניחים ויצר בהם תחושה שהממסד לא מייצג אותם. כמשכילים הם סלדו מהשלטון החדש והחלו לפתח ביקורות עליו. הם התנתקו לגמרי מהפוליטיקה וחזרו אל מגדל השן וכך הפוליטיקאי נשאר מנותק מאנשי הרוח.
עליית החברה האזרחית היא שהפכה את האינטלקטואלים לפחות חשובים ואילו את הארגון שהיו חברים בו למרכזי. השינויים בתפיסות לא ניכרו בבתי הספר אלא בעיקר באוניברסיטאות, בעיתונות ובקולנוע שהוצגו כאלטרנטיבות אחרות המערערות את המצב הנורמלי.
במלחמת לבנון הראשונה התחלנו לראות שינויים בדרך שבה אינטלקטואלים מסתכלים על השלטון כאשר עוד לפני סיום המלחמה נשמעו קולות של ביקורת על השלטון.
הבעיה המרכזית של האליטות האינטלקטואליות בתקופה זו היא שהם לא השכילו להפיץ את רעיונותיהם ולשתף אחרים בדעותיהם. היה שיח פלורליסטי בין אנשי הרוח אך הוא התקיים במגדל השן והם לא הסכימו להשתתף באתוס החדש ולא עשו די על מנת לשנות את הלאומיות הישראלית מאתנוצנטרית לפתוחה יותר.
ניתן לומר שהאינטלקטואלים לא השכילו להפוך לאינטלקטואלים אורגניים- הם נשארו אליטיסטים ואנטי שוויוניים ולא השכילו להקים גוש היסטורי חדש בין סוכני התרבות לרוקחי התרבות וכך מתקיים לו כיום שיח פלורליסטי במגדל השן מבלי שתהיה לו השפעה על הקורה בשטח.
ראה גם: ההגות הציונית לדורותיה
סיכום המאמר "בין מילה לאדמה: קווי מתאר לתולדות האינטלקטואל" מאת שלמה זנד מהווה חלק מתוך אסופת סיכומי הקורס מבוא לפוליטיקה וממשל. ראה גם סיכומי מאמרים במדעי המדינה ואת מאגר הסיכומים במדעי המדינה
