בראשית פרק ג': עונש הגירוש מגן העדן והגלות מארץ ישראל במדרש
המאמר שלהלן עוסק בעונש הגירוש מגן העדן בבראשית פרק ג' והקשר שלו לארץ ישראל. המאמר הוא חלק ממאגר המשאבים בנושאי יהדות וכן מאגר הסיכומים בתנ"ך וסיכומי הקורס עיונים בספר בראשית.
בראשית, פרק ג' פס' כב' : ויאמר ה' אלוהים הן האדם כאחד ממנו לדעת טוב ורע ועתה פן ישלח ידו ולקח גם מעץ החיים ואכל וחי לעולם" . לפי הפשט האדם חושב שאחרי שאכל מעץ הדעת הוא יהיה כמו אלוהים . כביכול ה' אלוהים חושש מאדם . "הן האדם היה כאחד ממנו – מאיתנו מהמלאכים מהאלוהות . זה לא נכון כי אלוהים לא פוחד מהאדם . לדעת טוב ורע = חיבור = להתבלבל בין טוב לרע . לכן : כאחד ממנו לא שווה לדעת טוב ורע . אלוהים = אמת = טוב .
אלוהים אומר את הפסוק הזה בציניות מנקודת מבטו של האדם : מה האדם חושב ?! שבזה שהוא יאכל מעץ הדעת הוא יהיה כמו אלוהים . במילים אלה שכנע הנחש את האשה .
הפסוק הזה נאמר ע"י אלוהים מנקודת מבטו של האדם . האדם חושב שברגע שאכל מעץ הדעת הוא נהיה כמו אלוהים אבל זה בדיוק הפוך . הנחש אמר לו את זה וזה היה שקר . הנחש אמר לו שאם יאכל מהעץ הוא יהיה כמו אלוהים . וזה כמובן לא יכול להיות כי התכונה של עץ הדעת היא חיבור בין טוב ורע ובלבול בניהם וזו אנטיתזה מלהיות כמו אלוהים .
האדם עכשיו במצב מקולקל – לא יודע להבחין בין טוב ורע ולכן אסור לו לחיות לנצח ולכן אסור שיאכל גם מעץ החיים .
עץ החיים = חיי נצח .
עץ הדעת = טוב ורע – כשתאכל ממנו תמות .
ברגע שאכל מעץ הדעת בכל מקרה הוא בן מוות ולכן גם אם יאכל מעץ החיים לא יוכל לחיות לנצח . ולכן נשאלת השאלה למה הכוונה "ועתה פן ישלח ידו …" המדרש מבקש להתייחס אל הפסוק הזה כנאמר כביכול בציניות . באוכלו מעץ הדעת סגר לעצמו האדם את האופציה לחיי נצח . בהמשך מתואר מה קורה לאדם בעקבות מעשיו . בראשית, פרק ג' פסוק כג' :"וישלחהו השם אלוהים מגן עדן לעבוד את האדמה אשר לוקח משם": אדמה = מחוץ לגן (פרק ב' פסוק ז' ) "ויצר השם אלוהים את האדם ויפח באפו נשמת חיים … ויטע השם אלוהים גן בעדן מקדם וישם שם את האדם אשר יצר " לקח עפר עשה גולם והפיח בו נשמה ושם אותו בגן . בבראשית ג', פס' יט : בזיעת אפך תאכל לחם … עד שובך אל האדמה , כי ממנה לוקחת כי עפר אתה ואל עפר תשוב " תקבולת כיאסטית :
סיפור בניית האדם והחטא בנוי בצורה מעגלית : חתימה כמו הפתיחה . האדם נוצר מן העפר במקום שנקרא אדמה והשם הכניס אותו לגן . אחרי החטא השם שלח את האדם מהגן בחזרה למקום שנקרא אדמה עד מותו שבו יהפוך לעפר .
כל הטרגדיה של האנושות מקופלת בפסוק הזה בבראשית ג' : פס' כד' ויגרש את האדם וישכן מקדם לגן עדן את הכרובים ואת להט החרב המתהפכת לשמור את דרך עץ החיים . הפשט : כרובים = מלאכים . מלאכי חבלה כי יש להם ביד חרב מתהפכת – חרב ולה שתי פיות משני הצדדים . יש עץ החיים שנותר בגן העדן ויש דרך אבל בכניסה לדרך יש כרובים עם חרב כל מי שירצה לעבור ימות . אפשר להגיע לעץ החיים אבל אחרי המוות . אי אפשר להגיע לעץ החיים בחיים ! כלומר המוות הוא חיי נצח .
"עץ חיים היא למחזיקים בה ותומכיה מאושר" רמז לקודש הקודשים שבתוכו ארון הברית ובתוכו לוחות הברית ומעליו עומדים הכרובים ומי שהיה נכנס לקודש הקודשים היה מת "והזר הקרב יומת " . לפי הפירוש הזה גן עדן ועץ החיים כאילו הצטמצמו לקודש הקודשים של המקדש
(הרמב"ם : "והדברים האלה לא נדע עד שיקרו") .
פרשנות אחד במדרש היהודי משווה בין גן עדן וארץ ישראל , בעקבות החטא האדם הראשון גורש לכיוון ירדן – ובפתח המזרחי של ארץ ישראל השם שם את הכרובים עם החרב המתהפכת , ואז כל פעם שמישהו ירצה להיכנס לארץ ישראל בצורת עם ישראל הוא יתקל בכרובים . זה מופיע לאורך המקרא . בשביל לחיות חיי נצח צריך קודם למות .
הראשון שניסה להיכנס לארץ ישראל כגרעין העם זה יעקב עם 4 נשותיו ו 11 ילדיו בבראשית ל"ב בא לעבור את מעבר היבוק בכניסה המזרחית לארץ ישראל . פס' כ"ד : ויותר יעקב לבדו ויאבק איש עימו עד עלות השחר וירא כי לא יכול לו … שלחני כי עלה השחר … לא יעקב יאמר שמך כי ישראל …" זהו המלאך עם החרב . יעקב מוכיח שהוא ראוי להיכנס לארץ ישראל ולכן הוא מצליח . מקרה נוסף בספר יהושוע פרק ה' פס' יג. וישא עיניו ירא : הנה איש וחרבו שלופה… " יריחו קודש כי זאת הכניסה לארץ ישראל והכרוב עם החרב המתהפכת נמצא שם . מכאן גן עדן זה ארץ ישראל והכרובים עומדים בפתח המזרחי של ארץ ישראל כל מי שנכנס לארץ כמוביל את עם ישראל נתקל במחסום הכרובים .
הרב קוק : איך לא מפחדים מהמוות : יראת המוות היא יראת האדם הכללי . החטא יצר את המוות . ומה שירפא אותו זה חזרה בתשובה . כל מה שעושים עושים כדי להימנע מהמוות . ככל שנשקיע בחומר כך נפחד יותר מהמוות . ומכאן שיש להשקיע ברוחניות . ככל שהחיים יותר ארוכים אנחנו פחות מפחדים .
