מחשבת ישראל: זכרון השואה – אושוויץ או סיני – דוד הרטמן
מתוך: יהדות ומחשבת ישראל: סיכומים במחשבת ישראל
הרטמן מתחיל את הטקסט "אושוויץ או סיני" עם אקסיומה, לפיה עם ישראל לעולם לא יוכל לשכוח את שאירע לו במלחמת העולם השנייה, את הסבל שחווה בשואה. זאת ועוד, הרדיפות אף הגבירו, לטענתם, את הרגש הלאומי והסבל הטוטלי שחווה עם ישראל הוא הצידוק להקמת מדינת ישראל (לפי מגילת העצמאות). אך כמו כן, הרטמן טוען שמתוך נקודת המוצא של הסבל הטהור, נוצרת התנהגות כוחנית שמטרתה למנוע הישנות הסבל. לטענתו, אסור להפוך את השואה לאירוע המכונן של העם היהודי (אך אין זה אומר שיש לשכוח אותו), ולא להכניס את מוטיב הסבל לגרעין העם היהודי. זאת משני מניעים:
1) מבחינה פוליטית –
א. מדיניות החוץ – ברגע שיש תחושה של נרדפות תמידית, וזו מגדירה את זהותך, אתה תמיד נמצא במצב של קורבנות, ומכאן גם שאתה חף מפשע ותמים לחלוטין (במקום לבצע "בדק בית"). נוצרת התנהגות תוקפנית ואגרסיבית. כשאדם חש בלעדיות על הסבל, זה יוצר אנטגוניזם כלפיו, והוא לא מסוגל לקבל ביקורת כלפיו.
ב. מדיניות פנים – ברגע שיש תחושה של פחד וחשש תמידי מפני תקיפה חיצונית, כל המשאבים מושקעים בצבא ובביטחון, ומגזרים אחרים במדינה פחות מושקעים ונפגעים.
2) מבחינה מוסרית – הקורבן יהפוך למקרבן. נוסף על כך, המחשבה בנוגע לדרישת בלעדיות על הסבל הינה מגוחכת.
הרטמן מציע אלטרנטיבה שונה לזיכרון המכונן של העם היהודי, והיא ברית סיני. להצעה זו שתי סיבות:
א. זהו אירוע מאוד משמח, שמציין יציאה מעבדות לחירות, התאגדות לאומית, הגדרה עצמית בהקשר חיובי ולא סביב סבל.
ב. אירוע זה מציין קבלה של מצוות תיאולוגיות וגם מצוות מוסריות בין-אנושיות. ברית זו מסמלת ברית של הקפת עולם ואורח חיים.
הרטמן מסכם את הטקסט "אושוויץ או סיני" ואומר שהיהדות מעולם לא התמקדה בסבל, ולראייה הוא מביא את הפסוק "ואהבתם את הגר…". מתוך הסבל מפיקים לקח מוסרי, לעצמך ולאחר ומפתחים רגישות מוסרית. לא להזדהות טוטלית עם הזיכרון.
