הסכמי שביתת הנשק
בתום מלחמת העצמאות בינואר 1949, נפתחו ברודוס שיחות לשביתת נשק בין ישראל למדינות ערב. נכונותם של מדינות ערב לשאת ולתת עם ישראל היוו מפנה חשוב לאחר שסירבו קודם להכיר בקיומה של המדינה. המו"מ שהחל עם מצרים, המשיך עם לבנון ולאחר מכן עם ירדן וסוריה נשא אופי שונה בכל מקרה בשל ההבדלים הצבאיים ששררו בכל אחת מן החזיתות ומההבדלים בין המנהיגים. בכול ההסכמים נקבע שהם נחתמו על מנת "להקל על המעבר מן ההפוגה לשלום של קבע בארץ ישראל". כך שימשו קווי שביתת הנשק כגבולות בפועל כל עוד כובדו ע"י שני הצדדים. בשלב זה הייתה ישראל בעמדה צבאית נוחה ביחס למצבה בשלבים המוקדמים. עלה הצורך להתחיל בבניית המדינה תוך טיפול בקליטת עלייה ויישובם של העולים. עבור הערבים הסכמים אלו באו לפני תבוסה מוחצת.
שביתת הנשק עם מצרים
המו"מ הראשון התחיל עם מצרים ונחתם בפברואר 1949. בהסכם הותר לצבא מצרים לשוב למדינתו. הנגב נכלל בתחומה של מדינת ישראל. רצועת עזה נותרה בתחום מצרים וניצנה הוגדרה כשטח מפורז.
הסכם שביתת הנשק עם לבנון
ההסכם נחתם בראש הנקרה במרץ 1949. השיחות בין הנציגים היו ישירות. הגבול המנדטורי חזר לשמש כגבול בין שתי המדינות, כלומר סוכם כי הגבול הבינלאומי יהיה מראש הנקרה עד לאזור מטולה.
הסכם שביתת נשק עם ירדן
בשיחות מקדימות הוברר כי הירדנים טוענים לאחיזה צבאית בנגב הדרומי. ממשלת ישראל הורתה לצה"ל על ביצוע מבצע "עובדה". המו"מ עם ירדן הוקפא עד להשלמת המבצע. המו"מ היה ממושך וקשה והתקיים בארמונו של המלך עבדאללה בירדן. עבדאללה הסכים לוותר לישראל על שטח ואדי ערה שבו עובר כביש חדרה-עפולה ועל ישובי "המשולש", תמורת ויתור לירדן על שטחים בסביבת הר חברון. ההסכם נחתם באפריל 1949 וסוכם כי ירושלים תישאר מחולקת, אך יינתן חופש תנועה ליהודים למקומות הקדושים בהר הזיתים, והכותל המערבי. הגדה המערבית שסופחה לירדן בהסכמת תושביה, הייתה לחלק מירדן.
שיחות שביתת הנשק עם סוריה
המו"מ הקשה ביותר היה עם סוריה. השיחות נקלעו כבר מתחילתם למבוי סתום, עקב דרישת הסורים, שפינוי כוחותיהם יעשה עד קו הירדן וכן דרשו פיצוי לעצמם באזור החולה והכינרת. ישראל עמדה בתוקף על נסיגה סורית כוללת לגבול הבינלאומי וקביעתו כקו שביתת הנשק. הצעת פשרה הייתה לקבוע את קו ההגנה כקו שביתת הנשק ולקבוע אזורים מפורזים בינו לבין הגבול הבינלאומי. הסכם זה שנחתם ביולי 1949 היה ההסכם האחרון בשורת הסכמי שביתת הנשק עם ארצות ערב.
בעיות שנותרו לא פתורות בהסכמי שביתת הנשק
- לאחר החתימה על הסכמי שביתת הנשק בין ישראל לבין מדינות ערב לאחר מלחמת העצמאות, עשו הצדדים הכול על מנת לפרשם לטובתם. כל מקרה שהיה נתון בשנת 1949 במחלוקת ונותר מעורפל בהסכמים, הפך למחלוקת בין הצדדים שסיכנה את עצם קיומם של הסכמי שביתת הנשק.
- נושא פרוז השטחים הנ"ל נותר מעורפל, מאחר ששני הצדדים לא הצליחו להגיע להסכמה מלאה באשר למהותו של הפירוז הזה. ישראל ראתה בשטחים המפורזים שממערב לגבול הבינלאומי שטחים ריבוניים לכל דבר, שבהם מותרת לה פעילות אזרחית מלאה ופעילות צבאית מוגבלת, בהתאם להסכם שביתת הנשק. מדינות ערב לעומתה ראו בשטחים הללו שטחי הפקר, שבהם אין לקיים כל פעילות.
- הסכמי שביתת הנשק הופרו בתקריות גבול ובהסתננות לשטחי ישראל, וחלק מאמצעי התגובה של ישראל היה בפעולות תגמול.
ראו גם: הסכמי שביתת הנשק בסיום מלחמת העצמאות – סיכום מקוצר
מתוך: סיכומים לבגרות בהיסטוריה / נאציזם, מלחמת העולם השניה והשואה / בונים את מדינת ישראל במזרח התיכון / המאבק להקמת מדינה יהודית
