מאפיין דמוקרטי בסיסי הבא לידי ביטוי בגישה הסוציאל-דמוקרטית הוא ההכרח לאזן בין עקרונות השוויון והחירות, ובתחום זה נוטה הגישה יותר לכיוונה של התפיסה הרדיקלית. הסוציאל דמוקרטיה טוענת כי שוויון הוא תנאי הכרחי לחירות שבלעדיו אינה חירות אמיתית, ולכן יש להבטיח את השוויון החברתי והכלכלי בין בני אדם גם במחיר פגיעה בחירות של חלק מהם. מכאן גם נטייה לתפיסה רדיקלית הבאה לידי ביטוי בסוציאל-דמוקרטיה בצורת הרחבת התערבות השלטון גם להיבטים חברתיים וכלכליים, והיא אינה מסתפקת בממשל מוגבל בעל תפקודים פורמליים צרים שהוא בגדר רוע הכרחי שיש לצמצמו לשיטתו של הזרם הליברלי.
ההעדפה של הסוציאל-דמוקרטיה את השוויון על פני החירות גוררת גם יחס כלפי זכויות הפרט הנוטה יותר לכיוון הרדיקלי. שוויון אינו דבר מה שיכול להיות מוקנה לפרט במבודד ועל כן מוטבי ערך זה אינם הפרטים אלא הקולקטיב. לפיכך העדפתו של השוויון על פני החירות היא גם העדפה של טובת הקולקטיב על פני טובת היחיד, שיכולה לבוא לידי ביטוי בפיחות החשיבות של זכויות הפרט בהשוואה לגישה הליברלית.
התפיסה הסוציאל-דמוקרטית מבטאת גם אופטימיות רדיקלית לגבי טבע האדם. אם בדמוקרטיה האתונאית או האליטרית קיימת הסברה כי מושכות השלטון צריכים להיות מופקדים בידי המוכשרים ביותר (תפיסה שביטויה הכלכלי ואף החברתי הוא הקפיטליזם) יחד עם אדישות העם ההדיוט, הרי שרצונה של הסוציאל-דמוקרטיה להבטיח את יכולתו של כלל הציבור להיות שותף שווה אמיתי בדמוקרטיה מבטאת תפיסה הפוכה שרואה גם באדם הפשוט (הפועל) כראוי.
