הלוואות לנזקקים בתנ"ך
מתוך: סיכומים בתנ”ך לבגרות – חוק וחברה במקרא
הלוואות לנזקקים
המקורות המקראיים העוסקים בנושא של הלוואות לנזקקים: שמות כ"ב 24 – 26, מלכים ב', ד' 1 – 7
חמורבי 241
בתנ"ך מופיע איסור על לקיחת רבית. החברה הישראלית בימי המקרא הייתה חברה חקלאית, המבוססת על תנובת השדה וגידול צאן ובקר. ארץ ישראל שוכנת על "ספר המדבר": חלקה הצפוני גשום, בדרך כלל, והדרומי – צחיח ומדברי. החקלאי הקדום היה תלוי בגשם למחייתו. שנת בצורת הייתה גורמת לרעב ולהפסדים כלכליים מרובים. בנוסף, לחקלאי הוצאות מרובות עד שהוא רואה הכנסה מיבוליו. לכן נאלצו רבים מן החקלאים הפשוטים לקחת הלוואות בכדי לממן את הפער שבין העיבוד החקלאי לבין מכירת היבול. המקרא מבחין בין הלוואה לצרכי מחייה, לבין הלוואה מסחרית. המקרא עוסק אך ורק בהלוואות מהסוג ראשון:
"אם כסף תלוה את עמי, את העני עמך, לא תהיה לו כנושה לא תשימון עליו נשך" (שמות כ"ב 24) מן הפסוק מובן שמדובר במי ששייך לעם ישראל ("עמי"). מן הביטוי "את העני עמך" ניתן ללמוד כי מדובר בהלוואה לצרכי מחייה. הדרישה מן המלווה היא כפולה: ראשית, לא להתנהג כנושה, כלומר לא להפעיל אמצעי לחץ על הלווה להחזרת ההלוואה, ושנית, נאסר על המלווה לקחת רבית. חוק דומה מופיע בשני מקורות נוספים: גם בויקרא, כ"ה 35 – 37 נאמר כי מדובר בהלוואה לעני מעם ישראל, אך כאן מרחיב החוק ודורש שגם הגר והתושב יוכלו ליהנות מהלוואות ללא רבית. בדברים, כ"ג 20 – 21 מורחבת תכולת החוק עוד יותר: מדובר בכל סוג של הלוואה, לא רק כסף, אבל לעומת הנאמר בויקרא, כאן מאפשר החוק לקחת רבית ממי שאיננו יהודי: "לנכרי תשיך ולאחיך לא תשיך". כלומר ההלוואה ל"אחיך" היא חובה חברתית, ואילו הנכרי איננו מקיים את חוקי התורה, ואין חובה מוסרית לעזור לו.
התורה אוסרת כאמור לקחת רבית מאדם מישראל, אבל מותר למלווה לקחת עירבון (משכון, פיקדון) כדי להבטיח שהלווה יפרע את הלוואתו. החוק מגביל את סוג העירבון. לדוגמא אסור לקחת אבני ריחיים כעירבון, שמא החקלאי הלווה יזדקק להם לטחינת מזונו (דברים, כ"ד 6). לעתים הלווה כה עני עד שהוא נאלץ לתת כעירבון את הבגד שהוא לובש. החוק דורש מהמלווה להחזיר ללווה את הבגד עם בוא הערב, כדי שלא יסבול מקור (שמות, כ"ב 25 – 26). חוק דומה מופיע בדברים, כ"ד 10 – 13, שם גם נאסר על המלווה להיכנס לבית הלווה לקחת את העירבון, על מנת שלא לבזותו בפני משפחתו.
לא פעם נבצר מהלווים להחזיר את ההלוואה. דוד מכנס סביבו אנשים מרי נפש שלא יכלו להשיב את חובם (שמואל א', כ"ב). אל הנביא אלישע פונה אישה אלמנה בטענה מרה שבעלה מת בטרם השיב את חובו, ועתה הנושה בא לקחת את שני בניה לעבדים (מלכים ב', ד' 1 – 7). אלישע עושה נס, כלי האישה מתמלאים בשמן, וממכירת השמן מצליחה האישה לפרוע את חובה. סיפור דומה נמצא בנחמיה, ה' 1 – 5. עניי העם מתלוננים בפני נחמיה כי כעירבון נתנו את שדותיהם, ועכשיו משאין בידם לשלם, יילקחו בניהם ובנותיהם לעבדות. נחמיה פותר את העניין על-ידי כריתת אמנה חברתית בין עשירי העם לעניים.
חוק חמורבי 241 "כי יחבל איש שור כעירבון, שלישית המנה כסף ישלם" אם המלווה לוקח כעירבון את שורו של הלווה, הוא משאיר אותו חסר יכולת לעבד את שדותיו, ומכאן שלא יוכל לשלם את חובו. במקרה כזה קונסים את המלווה, זאת בדומה לחוק המקראי הנ"ל האוסר על לקיחת ריחיים כעירבון.
