הפוליטיאה של אפלטון היא בגדר נגזרת ישירה של המטפיזיקה שלו. אפלטון קיבל את עמדתם של הסופיסטים ובייחוד הרקליטוס בדבר מצב השינוי התמידי שבו נמצא עולם התופעות. אפלטון קביל את הטענה כי עולם התופעות, מכוחם של חוקי טבע, עובר תהליכי השתנות וכל שנוצר נידון לבסוף לכליה. הבחנה זו, לטעמו, תקפה גם לגבי אתונה.
ב-"פוליטיאה" סבור אפלטון כי אתונה נמצאת לקראת שלב הכלייה שלה. הוא יוצר רצף של שלבים בהתפתחותה של אתונה: שלב האריסטוקרטיה (שלטון המעולים) האידיאי שלא התקיים מעולם, הטימוקרטיה – שלטון האמיצים, אוליגרכיה – אצלות הרכוש עד לדמוקרטיה, שלטון הרוב בימיו של אפלטון שהוא שלב אחרון לפני הטירניה או הרודנות שתוביל לאנרכיה והתפרקותה של אתונה. אפלטון מקדים את מרקס ביותר מאלפיים שנה וטוען כי כל אחת מצורות השלטון הללו אינן מייצגות את האינטרס של העם אלא רק של קבוצה נבחרת מתוכו ומונעות מתוך קונפילקט בין האינטרס של המעמד השלט ובין האינרטס הכללי של החברה.
אפלטון, כמובן, מציע תחליף לתסריט העגום הזה דרך כינון "מדינת הפילוסופים" שלא יהיו בה קונפליקטים ושבניגוד למה שקובעת המטפיזיקה של אפלטון, תוכל לשרוד לנצח.
הצעתו של אפלטון מושתתת על תפיסתו את המדינה. אפלטון מציע תפיסה הפוכה של טבע האדם מזו שהציגו הסופיסטים שראו יצור אגואיסטי מטבעו היוצר חברה מלאכותית שמגבילה אותו. בעבור אפלטון האדם הוא יצור מוגבל (מתוקף שייכותו לעולם התופעות) בעל צרכים שאותם אין הוא יכול לספק בכוחות עצמו בלבד, הוא פשוט לא יכול לעשות הכל. הנחתו השנייה של אפלטון לגבי טבע האדם היא כי בני אדם אינם שווים מטבעם, וכי יש להם כשרונות שונים וכך יש כאלו הנולדים להיות חקלאים, אחרים נגרים ויש כאלו שנולדו להיות פילוסופים ושליטים. על בסיס שתי הנחות אלו רואה אפלטון את החברה כהתארגנות של בני אדם משלימים מבחינת כישרונותיהם שביחד מספקים כקולקטיב את צרכיו של היחיד שלהם הוא אינו מסוגל לבדו. אפלטון אמנם רואה במדינה ארגון כלכלי, אך הוא טוען כי ארגון זה אינו מלאכותי אלא נובע מטבע האדם. המדינה למעשה יוצרת דרגה גבוהה יותר של "טוב" וכל פרט שלוקח בה חלק לוקח חלק גם ב"טוב" הזה (ומכאן הביקורת של פופר על היסודות הפשיסטיים אצל אפלטון).
בתוך המדינה המושתתת על השלמת הצרכים של הפרט מחלק אפלטון את האוכלוסיה ל"מעמד היצרנים" האחראים על סיפוק הצרכים החומריים של המדינה, "מעמד השומרים" שאמון על ביטחונה והגנתה ולבסוף "מעמד הפילוסופים" המחזיקים בהבנת האמת ומכוונים את התנהלותם של האחרים. כאן ישנו דווקא יסוד מרקסיסטי ב-"פוליטיאה" של אפלטון בכך שהוא אמנם קובע חברה היררכית, אך היא היררכית רק בתפקידיה בעוד שבין כולם שורר שיוויון מבחינת הזכויות המגיעות להם מהמדינה (אם כי יש כאן בעיה קטנה עם הזכות להיות שותף בעיצוב גורלך, ניחא).
