פילוסופיה של הנפש בתקופתנו : עקרון האימות של המשמעות
מתוך: פילוסופיה של הנפש בתקופתנו – סיכומים
סיכומים, עדכונים והרבה דברים טובים בקבוצת הפייסבוק שלנו – תנו לנו לייק!
טיעון מתוך עקרון האימות של המשמעות
הטיעון מתוך עקרון האימות של המשמעות הוא אחד הטיעונים בעד העמדה של הביהביוריזם הפילוסופי.
- זהו טיעון שמוביל לביהביוריזם משיקולים פילוסופים רחבים יותר, שקשורים לעיקרון המשמעותיות.
- השאיפה: להבדיל בין טענות בעלות משמעות לבין טענות שרק נראות כאילו יש להן משמעות (לפי הפוזיטיביזם הלוגי – מדובר בטענות מטאפיסיות מהסוג – "אלוהים קיים", "האין מאיין" וכיוב')
השאיפה שעלתה היא שאיפה שעלתה מחוסר סיפוק מהגישות הפוליטיות שרווחו בשנות ה-20 של המאה ה-20, ורצון למצוא דרך להבחין בין טענות שבאמת יש להן משמעות, לבין טענות שבעצם אין להן משמעות (טענות 'פסיאודו'). השאיפה הזו עלתה מכך שמול עיני הפילוסופים הללו היו כל מיני תיאוריות מטא-פיזיות מוזרות (כגון הרמוניות קבועות מראש וכד'), והם ניסו למצוא עקרון איתו יוכלו לבחון האם יש משמעות או אין משמעות לטענה.
הם הגיעו לעקרון כללי שנקרא "עקרון מאימות של המשמעות":
- עיקרון האימות של המשמעות גורס כי
- אפשרות האימות (=בדיקה האם הוא אמיתי או שקרי) של המשפט היא תנאי הכרחי להיותו של המשפט בעל משמעות;
- תנאי האימות של המשפט מכונן את משמעותו
המשפט השני אומר משהו מעבר למשפט הראשון – שתנאי האמת הם מה שנותן את המשמעות למשפט.
- כדי שמשפט יהיה בעל משמעות חייבת להיות אפשרות לאמת אותו – חייבת להיות פרוצדורה לאימותו – לבדיקה אם הוא אמיתי או שקרי. אין פרוצדורה? אין משמעות; יש פרוצדורה? הריהי מכוננת את המשמעות.
אם למשפט אין פרוצדורה, המשפט רק מתחזה כאילו יש לו משמעות, אבל באמת אין לו כזו. כעת, נעבור לבחון את הפרוצדורה לפי סוגי משפטים:
- משפט יכול להיות אנליטי או סינתטי:
- אם הוא אנליטי – הפרוצדורה לאימותו היא פרוצדורה לוגית, מושגית
- אם הוא סינתטי, עלינו לבדוק אם ישנה פרודצורה אמפירית, ניסיונית לאמת אותו (לקבוע אם הוא אמיתי או שקרי)
במשפט אנליטי בודקים את הנושא, ואם הנשוא כלול בנושא, אזי המשפט נכון, ויש משמעות למשפט (גם אם אין יישום מציאותי למשפט).
לעומת זאת, משפט סינטטי צריך שיהיה מצב עניינים בעולם שמגלה אם הוא אמיתי או שקרי. אם אין לו משהו כזה, אזי אין לו משמעות.
(למשל – החולצה של זואי ירוקה – יש משמעות, כי אפשר להסתכל על החולצה ולבדוק את זה – גם אם הטענה שקרית. "אלוהים קיים" – ע"מ לומר שיש לזה משמעות, צריך להביא פרוצדורה שתקבע את זה, ולכן אין לזה משמעות. זה לא משפט אנליטי (ה'קיים' הוא לא חלק מאלוהים) ואי אפשר בהגדרה לומר אם זה נכון או לא נכון, ולכן אין כאן מקום לביסוס. לפי עקרון האימות של המשמעות, אין לטענה הזו פשר).
כעת, נבדוק האם ניתן לבדוק משפטים על מצבים נפשיים.
למשל, "למשה כואב הראש".
המשפט הזה אינו אנליטי, שכן מושג ה'משה' לא כולל בתוכו בהכרח כאב ראש. כעת נלך ונבדוק האם יש לזה משמעות בדרך של משפט סינטטי. האם יש דרך נסיונית לבדוק אם יש לו כאב ראש?
לפי הטענה הזו, כן, באמצעות תצפית על ההתנהגות של משה. אם הוא מחזיק את הראש, ואומר שכואב לו הראש, אזי באמת כואב לו הראש.
כעת, לפי המשפט השני בעקרון האימות של המשמעות, פרוצדורת האימות מכוננת את המשמעות. לכן, דגמי ההתנהגות שאנו רואים הם מה שנותן את המשמעות למצבי הנפש.
הטיעון כולו הוא א"כ:
- משמעותו של משפט הוא תנאי האימות שלו (עיקרון האימות של המשמעות)
- משפטים בנוגע לייחוסים של מצבי נפש ליצורים נפשיים הם בעלי משמעות: הם מאומתים על ידי תנאים/ראיות התנהגותיות
- לפיכך
- משמעותו של ייחוס נפשי היא יחוס הנטיה והדגם ההתנהגותי הרלוונטי (מ.ש.ל)
כלומר, עוברים משיקול כללי על טענות בכלל, דרך שיקול פרטי שאומר שיש משמעות למצבי נפש, והדרך למשמעות היא דרך צפייה בהתנהגות, ומכאן המסקנה שהמשמעות של מצבי הנפש הוא ייחוס הנטיה ההתנהגותית.
כלומר, יש כאן התייחסות רחבה יותר, שיקול סמנטי של משמעות, שמשפיע על ההתייחסות למצבי הנפש.
