מבוא לתיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות: מושג הניכור של קרל מרקס
מתוך: מבוא לתאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות – סיכומים
סיכומים, עדכונים והרבה דברים טובים בקבוצת הפייסבוק שלנו – לייקקונו!
ניכור
המשמעות של ניכור היא זרות. המושג הזה מדבר על האדם שהופך זר לעצמו, או זר לאנושיותו. מושג הניכור עולה לראשונה אצל הייגל והאידיאליזם הגרמני, כאשר מבחינתו ההתפתחות של כל ישות היסטורית עוברת דרך שלב של ניכור. הניכור הוא בחזקת החצנה והוצאה של משהו ממני אל העולם, איזשהו ביטוי שמקבל איזושהי ישות עצמאית וכך נהיה זר לי. ההתגברות על הזרות הזו מתרחשת, על ידי ההכרה בכך שהביטוי הזה הוא יצירה שלי, וניכוסו לעצמי מחדש. יצירה ß הזרה ß ניכוס מחדש. המהלך הזה הוא מהלך הכרחי של התפתחות על פי הייגל – ה"אני" מגיע למימושו המלא רק לאחריו, כי יש בו יצירה של משהו חדש והוצאה לפועל של יכולת החבויה באדם. יש משהו בעייתי בהזרה הזו, אך הניכוס מחדש מוביל לעושר רב יותר ולשלמות עצמית.
לדוגמא: אלוהים הוא יצירה של התרבות האנושית, אנו בעצם מדמיינים לעצמנו ישות מושלמת ואלוהית ויוצרים מושגים וסמלים שסובבים את הישות הזו. בעקבות כך בעצם נוצר מוסד דתי, שלוקח בעלות על האלוהים ועל האמונה שלנו בו, ואז אנו הופכים משועבדים למערכת האמונה הסמלית, שאנו בעצמנו יצרנו (זהו שלב הניכור-ההזרה – שלב זה נקרא גם פטישיזם של הסחורה – השעבוד לאותו תוצר אנושי שלנו). בשלב הבא, כשאנו הופכים מודעים לשעבוד הזה, אנו יכולים להתאחד עם רעיון האלוהות שיצרנו, אך להשתחרר מהשעבוד לאותו מוסד. כשאנו הופכים מודעים לכך שהאמונה באלוהים היא יצירה ובחירה אישית שלנו, אנו נגיע למצב מפותח יותר.
מארקס מיישם את מושג הניכור על יחסים חברתיים, בצורה הרבה יותר קונקרטית. מושג הניכור של מארקס קשור לעבודה האנושית, והניכור הוא תוצר מובהק של צורת היצור – האופן שבו העבודה מוסדרת, בתוך תצורת היצור הקפיטליסטית. כאשר מארקס מדבר על עבודה, הוא מצד אחד מדבר על תהליך יצירה כללי שהייגל דיבר עליו (יצירה שמרחיבה את יכולות האדם), אך מצד שני הוא מדבר על ערכים מטריאליים (ולא רק במובן הרוחני, כפי שהייגל דיבר) – העבודה מעשירה את חיינו. התפתחות האדם כיצור בעל יכולות, מתרחשת על בסיס העבודה – העבודה היא המו"מ שאנו מקיימים עם העולם החיצוני הסובב אותנו, והעבודה היא תהליך היצירה שבאמצעותו אנו מעשירים את העולם. תהליך העבודה הוא תהליך היצירה העצמית של האנושות. מהבחינה הזו, התהליך שהייגל מייחס להתפתחות אינטלקטואלית, מארקס מייחס להתפתחות מטריאלית. מארקס טוען שבצורת היצור הקפיטליסטית, מתפתחת פתולוגיה חברתית סביב העבודה, שנקראת – ניכור. לטענתו, הניכור הזה מונע את ההתפתחות האנושית, ומייצר מצב של אומללות בני האדם שמעורבים באותו תהליך עבודה, וכך העבודה לא מעשירה את בני האדם, אלא היא הופכת למשהו שמשעבד את בני האדם – לכן הסדר הקפיטליסטי מהווה מכשול (ניכור) בדרך להתפתחות המלאה של האנושות.
מארקס מחלק את הניכור ל4 תתי נושאים:
- תהליך העבודה – לפי מארקס הפועל בחברה הקפיטליסטית מנוכר מעצם התהליך שבו נעשה היצור. הפעילות היצרנית בפועל משעבדת את הפועל השכיר, מכיוון שכאשר הוא נמצא בתוך תהליך העבודה הוא מנותק מתהליך העבודה, אלא מבצע רק את המשימות הספציפיות המוגדרות עבורו. הפועל הוא רק בורג בתהליך הייצור.
- המוצר – העובד מנוכר גם מהמוצר אותו הוא יוצר, כי הוא מייצר מוצר שבסוף התהליך נלקח ממנו לטובת מישהו אחר. נוצר מצב פרדוקסאלי שהפועל שמייצר את המוצר לא יכול, מבחינה כלכלית, לרכוש את אותו המוצר.
- עמיתיו לעבודה – הפועל מנוכר לבני האדם הסובבים אותו, משום שהם כמותו והוא כמותם הופכים לחלקים נעים בתוך תהליך הייצור, הם בעצם מפסיקים להיות בני אדם אחד כלפי השני, והופכים להיות תפקיד/ תחנה בתהליך הייצור. בני האדם הופכים לאובייקטים, ומאבדים את הפן האנושי.
- אנושיות העובד – עקב כל שלושת הניכורים שהזכרנו, העובד הופך בסופו של דבר מנוכר מאנושיותו. הוא הופך לאובייקט, ומאבד שליטה על הזמן שלו, על מעשיו וכדומה. כל אישיותו של העובד מגויסת לאיזשהו תהליך שמגדיר את אופי והתפתחות חייו. מארקס טוען שהפועל ממש מאבד את אנושיותו והופך מנוכר לעצמו.
לטענת מארקס, הסיבה לניכור הזה, שהחברה הקפיטליסטית מייצרת, היא ההסדר של בעלות פרטית על אמצעי הייצור. מכיוון שהבעלים של אמצעי הייצור (שהם המיעוט) שולטים בכל החברה ומכתיבים את אופי תהליך העבודה וכתוצאה מכך גם את המעמדות בחברה. כפתרון – בעלות כללית של כלל העובדים על אמצעי הייצור.
לסיכום, הניכור על פי מארקס הוא תוצר של סדר חברתי מסוים, ויש דרך להגיע למצב בלתי מנוכר – כלומר, זה לא שהעבודה מטבעה יוצרת בהכרח ניכור, אלא זהו הסדר החברתי המסוים והצורה המוסדית של ארגון הייצור בחברה הקפיטליסטית שהופך את העובדים למנוכרים.
