מבוא לתיאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות: הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית כרקע להגותו של מרקס
מתוך: מבוא לתאוריות סוציולוגיות ואנתרופולוגיות – סיכומים
סיכומים, עדכונים והרבה דברים טובים בקבוצת הפייסבוק שלנו – לייקקונו!
הפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית
כל האינטלקטואלים בתקופה של אחרי הייגל, היו בצורה כזו או אחרת תחת השפעתו. כך שכל דור ההוגים שלאחר הייגל נקראו "ההייגליאניים הצעירים", שנחלקו להיגליאניים ימניים והיגליאניים שמאליים.
ההגות של הייגל ונקודות המפגש עם התיאוריה של מארקס
(א) צורת ההתפתחות ההיסטורית – רואה את ההיסטוריה כתהליך כלל אנושי של התפתחות, כלומר ההיסטוריה היא לא אוסף אירועים סתמי ושרירותי, אלא זהו תהליך שיש בו קו התפתחות בעל משמעות וכיווניות מסוימת. בנוסף, ההנחה היא שמדובר בישות אוניברסאלית שמתפתחת לקראת משהו (כלומר, איזשהו פוטנציאל שיש לשאוף להגיע אליו). את ההנחות הללו, של ההתפתחות ההיסטורית, מארקס מקבל.
(ב) תוכן ההתפתחות ההיסטורית – אצל הייגל ההתפתחות ההיסטורית, האוניברסאלית של האנושות, היא התפתחות אינטלקטואלית ורוחנית – כלומר, מה שמתפתח לאורך ההיסטוריה היא ההכרה האנושית – האנושות יותר ויותר מכירה את עצמה, את התנאים שהיא חיה בהם ומעצבת לעצמה. מדובר בהבשלת ההכרה של האנושות בעצמה, התפתחות היכולת הרפלקסיבית להבנת ההיסטוריה עצמה. מארקס לא יקבל את זה שמדובר בהתפתחות רוחנית לכשעצמה, אלא לטענתו אותה התפתחות היסטורית לא מכילה את התוכן הרוחני שהייגל מדבר עליו, אלא דווקא תוכן חומרני ומטריאליסטי. כלומר, לפי מארקס ההתפתחות ההיסטורית של האנושות היא התפתחות שנשענת על התהליך המעשי שנקרא עבודה (תהליך היצור, העיבוד החומרי בעולם). לכן, הייצור העצמי של האנושות, מתבצע דרך תהליכי יצור ועבודה, ודרך ההתפתחות הזו מתרחשות גם התפתחויות תרבותיות וחברתיות. כלומר, ההתפתחויות התרבותיות והרוחניות מתבססות על התפתחות היצור והעבודה (המו"מ הממשי שהאדם מנהל עם הטבע).
(ג) כיוון ההתפתחות ההיסטורית – הייגל טוען כי כיוון התפתחות ההיסטוריה היא התפתחות האנושות ובני האדם מאובייקט לסובייקט. כלומר, בתחילת הדרך האדם מהווה אובייקט של הטבע, אך בהמשך, לאחר שתושלם ההתפתחות ההיסטורית, בני האדם יהפכו לסובייקטים – ליצורים טבעיים, בעלי תבונה, החופשיים לפעול על פיה (יש כאן הליכה לקראת החירות). המשמעות היא שהישות האנושית מתפתחת ממצב של יצור אורגני (בן אנוש חסר הכרה לייחודיות שלו כאדם), למצב פוטנציאלי של יצור תבוני (מתבססת היכולת להכרת הייחוד של האדם כבן אנוש). כלומר, יש כאן תהליך של התפתחות היצור האנושי עצמו ממצב שהוא בעל חיים למצב שהוא סובייקט חופשי, הריבון לגורלו. מארקס מקבל גם את התפיסה הזו, כלומר, גם בעיניו ההיסטוריה מוליכה ממצב משועבד (אובייקט) למצב משוחרר (סובייקט).
(ד) הדינאמיקה של ההתפתחות ההיסטורית – הייגל טוען כי ההיסטוריה מתפתחת ומשתנה כתוצאה של ניגודים, סתירות פנימיות, שקיימות בכל מצב נתון, ובשל הצורך להתגבר על הסתירות הפנימיות הללו. כך נוצר השלב הבא בהיסטוריה, שבתוכו הניגודים של אותה התנגשות, כבר אינם קיימים (השלב החדש פותר את הניגודים ולכן הם לובשים צורה חדשה שמופיעה באותו שלב באופן שונה), וחוזר חלילה. למהלך הזה של התפתחות תוך כדי קונפליקטים והתנגשויות קוראים – "הדיאלקטיקה ההיסטורית"– תזה (המצב הנתון) + אנטי-תזה (הסתירות) = סינתזה (מצב הרמוני חדש). מארקס מסכים גם עם הנקודה הזו של הייגל.
לסיכום, מארקס מקבל מהייגל את התפיסה של הצורה, את הכיוון והדינאמיקה של התפתחות ההיסטוריה, אך שולל את התוכן (עבודה מול רוחניות) שהייגל מסביר באמצעותו את ההתפתחות.
המושג המרכזי ששואב מארקס מהפילוסופיה האידיאליסטית הגרמנית (הייגל) הוא מושג הניכור, ונותן לו משמעות חדשה. הפירוש של ניכור הוא – זרות עצמית, ככל שהניכור גדל האדם הוא יותר בבחינת אובייקט, וככל שהניכור קטן, האדם הוא יותר בבחינת סובייקט. כלומר, הניכור הוא מעיין פער (המרחק) לאורך ההיסטוריה, בין היכולת של האדם להתרחק ממצב של אובייקט ולהתקרב למצב של סובייקט. אצל הייגל, מושג הניכור היה מושג מאד כללי – האופן שבו האדם מחצין את עצמו בעולם החברתי והתרבותי, ויוצר צורות חברתיות ותרבותיות שונות, כאשר ההתפתחות ההיסטורית מובילה למצב שבו האדם מבין שאלה צורות שהוא יצר, שהן חלק ממנו, וכך הוא יכול לנכס אותן אליו ולהשתלט עליהן – זהו מהלך הכרחי להתפתחות הדינאמית של ההיסטוריה (למשל יצירת משטר פוליטי, שבהמשך ההשתלטות היא הפיקוח החברתי).
מארקס לוקח את מושג הניכור של הייגל, והופך אותו למושג מרכזי, אך נותן לו ערך יותר קונקרטי – מבחינתו, צורת הניכור היא ספציפית לסדרים חברתיים שונים, כאשר בחברה הקפיטליסטית יש צורה של ניכור שמעכבת, באופן בלתי נחוץ היסטורית, את המעבר מהאובייקט לסובייקט (מונעת את השחרור והחופש של האדם). לכן, הניכור הוא בעיה חברתית שיש להתגבר עליה, בדרכים מסוימות.
