על פי דקארט מה שמייחד את בני האדם הינה היכולת לאמץ את הפרספקטיבה של גוף שלישי על עצמנו (לדוגמא: אם אדם מציץ על בחורה ערומה, הוא יחוש בושה רק ברגע שבו 'יאמץ' את הפרספקטיבה של אדם שלישי שייכנס לחדר ויראה את אותו אדם מציץ). מצד אחד דקארט ניסה להוכיח לעולם שגוף ראשון הינו דבר חסר מסתורין והינו וודאי באופן מוחלט – והדברים שצריכים להיות מוכחים אינם אלא פרספקטיבות של גוף שני ושלישי.
מושג האמת אצל דקארט
מודל הקורספונדנציה: על פי המודל הזה מחשבה יכולה להיות אמיתית אך ורק אם אני חושב על משהו שאכן קיים (כלומר, המחשבה שיש שולחן ירוק בחדר הסמוך נחשבת למחשבה אמיתית רק אם אכן יש שולחן ירוק בחדר הסמוך).
האמת של דקארט, אם כן, נסמכת על מודל הקורספונדנציה, והינה בגדר אמת אונטולוגית, כלומר, אמת כזו המתבססת רק על דברים שבאמת מתקיימים. זוהי למעשה הגישה נפוצה והכי הגיונית לאמת, אך חשוב לציין שקיימות גישות אשר טוענות, למשל, כי דבר אמיתי הוא כל דבר שאני מאמין בו (גם אם איננו קיים פיזית במציאות).
ההיגיון הראשון של דקארט
המטרה המרכזית של דקארט בהיגיון הראשון הינה מציאת משהו אחד עליו ניתן לבסס את כל היתר.
ספק מתודי: ספק בעל סדר מסוים על פיו מטילים ספק. כמו כן, הטלת הספק איננה רק לשם הטלת הספק, אלא לשם מטרה אחרת – אשר הינה וודאית.
כל הידע שלנו הוא ידע יסודני – הוא בנוי באופן הירארכי כך שאם מתמוטט היסוד, כל הידע שלנו יתמוטט. (הרעיון הזה נראה סביר אך כנראה שהוא שגוי).
שלבי הטלת הספק:
הנחות:
1) "…בעבר חושיי הטעו אותי…"
2) אם משהו מטעה, ואפילו פעם אחת, יש להטיל בו ספק.
מסקנה: יש להטיל ספק בכל מה שמבוסס על החושים.
הטעון הזה הוא בעייתי משום שזה לא נכון לפסול אוטומטית כל דבר שהטעה אותנו פעם אחת (משום שייתכן שבכל יתר הפעמים הוא יהיה נכון). כמו כן, מהטעון שחושיי מטעים אותי לפעמים נובע לוגית הטעון שלפעמים הם לא מטעים אותי (זאת ע"פ ההנחה שע"מ לקבוע כי משהו הוא שקרי – אנחנו חייבים לדעת באותו נושא מהו אמיתי). בהקשר לכך, רייל אומר שבמדינה שיש בה מטבעות מזויפים – חייב להיות לפחות מטבע אחד שהוא אמיתי, אחרת למילה 'זיוף' כמובן שאין משמעות. הטלת הספק, ע"פ רייל, מחייבת קריטריון ברור לטעות (כלומר, חייב להיות ברור מהו 'טעות') – ואז אפשר לדעת מתי אנחנו לא טועים (כלומר, אם אנחנו עומדים בקריטריונים הללו).
טעון החלום
במסגרת זאת הוא מעלה את 'טעון השיגעון', וקובע כי אנשים שלא השכל הישר מכווין אותם (והם משוגעים) למדוד את עצמם בצורה מוטעית (עניים אשר מחשיבים עצמם למלכים וכו'). או אז הוא מוסיף כי אנשים נורמליים, כאשר הם ישנים לעיתים הם פועלים כמו המשוגעים הללו – כלומר, בעת שאנחנו ישנים פעמים רבות אנחנו חולמים דברים שאינם הגיוניים או שאינם מציאותיים. ומכיוון שאין ביכולתנו לזהות בוודאות מתי אנחנו ערים ומתי אנחנו ישנים – הרי שלא ניתן לדעת בוודאות אם מה שאנחנו מרגישים שקורה סביבנו אכן קורה סביבנו.
טעון השיגעון הוא אולי 'חזק מידי', משום שהוא אומנם יכול אולי לשכנע מישהו ספציפי, אך איננו יכול להיות טעון פילוסופי – משום שכזה צריך להיות נכון לכל אדם בר דעת, ותמיד יכולים להיות האנשים שלא יקבלו את זה (כלומר, כאלו שע"פ הקריטריון שלו הם משוגעים אך הם לא יקבלו זאת).
הנחות טעון החלום:
1) בעבר חלמתי שאני מבצע X.
2) החלום היה בלתי נבחן איכותית ממצב בו אני אכן מבצע X.
מסקנות טעון החלום:
3) לכן: אני לא יודע שאני לא חולם עכשיו.
4) לכן: אני לא יודע שאני לא חולם תמיד.
5) לכן: אני לא יודע דבר מבוסס על החושים
6) לכן: עלי להטיל ספק בקיום עולם חיצוני.
הטעון הנגדי של רייל לטעון זה – הוא אינו תקף משום שאם אנחנו כל הזמן במצב של אשלייה, למעשה המונח 'אשלייה' מאבד את משמעותו, משום שאשלייה תלויה באופן ישיר בקיומה של מציאות. כלומר, אם אין מציאות אף פעם – לא ניתן בכלל להגדיר משהו כ'אשלייה'.
אחד מהטיעונים המפורסמים נגד דקארט הינו שזה לא נכון שהחלומות לא מובחנים מהמציאות מבחינה איכותית, כלומר, שיש תחושה ייחודית לחלומות אשר לא קיימת במציאות.
טעון החלום
אם בטיעוניו הקודמים דקארט עוד אמר שהחושים הקרובים כן יכולים להיות אמינים (דברים שהוא רואה סביבו וכו'), טיעון החלום 'מחסל' כליל גם את החושים הקרובים הללו. טיעון השד המתעתע אמור "לחסל" גם את האפשרות שאולי המרכיבים עצמם הם אמיתיים, אך זה לא בגדר ערעור על העקרונות הרציונליים שלי. כלומר, לא ניתן להטיל ספק בקיומו של ההגיון שמטיל ספק. כלומר, גם אם הוא מטיל ספק בחלק מהלוגיקה, למשל, הוא לא מטיל ספק ברעיון המרכזי שעומד מאחורי הלוגיקה, משום שאז זה מונע ממנו לחשוב למעשה.
אמונה ב X = מרכיב אפיסטמי (המרכיב של ההכרה)
יש X = מרכיב של העולם.
דקארט לא מטיל ספק באמונה ב X (הוא לא מטיל ספק בכך שאני מאמין שמשהו קיים), אך הוא כן מטיל ספק בקיומו של X.
טיעון השד המתעתע מציג למעשה מצב שבו יכול להיות שכל מה שאנחנו חושבים שאנחנו רואים/שומעים/מרגישים הוא רק פרי הדמיון שלנו, ו"השד המתעתע" גורם לנו לחשוב שזה באמת קורה לנו.
המדעים, שהוא חושב שהוא הצליח להטיל בהם ספק הינם כל מדעי הטבע מלבד המתמטיקה והגיאומטריה. כלומר, המתמטיקה והגיאומטריה "שרדו" את טיעון החלום.
קוגיטו – "אני חושב משמע אני קיים". ניתן למצוא שלושה פירושים לכך:
- היסק: אם אני חושב אז אני קיים. מכאן ניתן להסיק ש"אני" נתפס בעיני דקארט כיצור חושב.
- אמת בביצוע: בעצם זה שאני מבצע משהו, זה אומר שאני חי וקיים. מעצם זה שאני חושב אני קיים (ולא מתוך היסק).
- מכוון כנגד השד: אם השד מנסה לבלבל משהו, זה אומר שהמשהו הזה קיים, משום שלא ניתן לבלבל דברים שאינם קיימים.
שלושת ההסברים הללו, אם כן, מהווים מעין משקל נגד ל'ספק'. הוא מחפש התאמה בין דברים שאני חושב ובין דברים שקיימים במציאות, ומצא אותה רק בקיומו של האדם.
נראה שדווקא לגבי הגוף יש פחות שאלות שעולות מאשר לגבי הנפש (למרות שהנפש היא וודאית והגוף לא). הוא מחפש מהי אותה "מהות" של הנפש – אשר אם נסיר אותה היא לא תהיה נפש יותר.
טיעון השעווה
מטרת הטיעון – לראות מהו התואר המהותי של אובייקטים (לווא דווקא של הנפש).
פנומנולוגיה – תורה המנסה לגזור טענות על ממשות של דברים מתוך הצורה שבה אני מכיר אותם (כלומר, גזירה של קיומם של דברים מהצורה בה הם מופיעים לי). טיעון השעווה הינו דוגמא לטיעון פנומנולוגי: השעווה שומרת על זהותה למרות הדברים או התופעות שחלות בה. השאלה המרכזית שמעלה טיעון השעווה, אם כן, הינה "מהי המהות של דברים בעולם"?
