קהלת י"א 7- י"ב 7
פסוקים אלו מתארים ארבעה שלבים בחיי האדם – ילדות, שחרות, זקנה ומוות- כאשר הראשונים "מומלצים" ואילו הזקנה מתוארת באור קודר וגוף האדם מושווה לאחוזה מתפוררת.
פסוקים 6-8 בקהלת י"א פותחים בהשקפה חיובית על החיים לעומת המוות. על האדם להינות ולשמוח כל עוד הוא יכול לראות אור שמש משום שלאחר "ימי האור" יבואו "ימי החושך" שיהיו הרבה יותר ארוכים. "כל שבא הבל" – 1.כל מה שבא לעולם הוא חסר משמעות- הבל. 2. כל מה שקורה לאדם לאחר מותו הוא הבל- חסר משמעות.
הפסוקים הבאים מפצירים בצעיר להינות מימי עלומיו – "והלך בדרכי ליבך ובמראי עיניך" – עשה מה שליבך חפץ, אך דע כי על כל אלו תעמוד למשפט לפני ה', כיצד זה ייתכן?
פתרון: א. לפי הפרשנות המסורתית יש היתר להנות מן החיים, אך יש לעשות זאת במידה. על הצעיר להנות ובה בעת לזכור כי יש דין ויש דיין.
ב. לדעת פרשני מקרא המשפט אודות שיפוט האל הוא תוספת מאוחרת מכיוון שאינו תואם לדעתו של קהלת.
"והסר כעס מלבך והעבר רעה מבשרך כי הילדות והשחרות הבל"(10) –פסוק זה הוא ניגודי לפסוק 9: "יטיבך לבך" מול "הסר כעס מלבך", בפסוק תשע יש המלצה ללכת בעקבות הלב והעיניים (גוף) ואילו ב-10 נאמר "העבר רעה מבשרך" – רוע הגוף שאינו שבע רצון.
"כי הילדות והשחרות הבל" –מכיוון שזמנים טובים חולפים מהר (הבל) יש לנצלם.
קהלת פרק י"ב: "וזכר את בוראיך בימי בחרותיך" –ישנם מספר פירושים לביטוי זה, שניים מתוכם הם: א. הפירוש המסורתי: זכור את הבורא שלך – פירוש זה אינו מתאים לקהלת. ב. זכור את בריאותך ותהנה ממנה כל עוד אתה צעיר כי בהמשך היא תדרדר.
בהמשך מתוארת הזקנה כתקופת עננות מתמדת בה העננים אינם מתפזרים. התיאור בפסוקים אלו הוא מטאפורי וניתן להבינו בשתי דרכים: א. גוף האדם מושווה לבית-אחוזה מתפורר בו העובדים חדלים מעבודתם אך אין התאמה לאברי הגוף.
ב.זהו תיאור מטאפורי של הגוף המזדקן על איבריו:
"ביום שיזעו שמרי הבית" – ביום שהידיים יתחילו לרעוד.
"והתעותו אנשי החיל"- הרגליים מתעוותות ונחלשות.
"ובטלו הטחנות כי מעטו" – ה"טוחנות" הן השיניים הנושרות לעת זקנה.
"וחשכו הראות בארובות" – הראייה נחלשת.
"וסגרו דלתים בשוק בשפל קול הטחנה" – השפתיים נסגרות והפה "הטחנה" מאבד מקולו.
"ויקום לקול הציפור" בימי הזקנה מתקצרות שעות השינה.
"וישחו כל בנות השיר" – א. האוזניים נחשלות והשמיעה מתדרדרת. ב. קולו של הזקן נחלש והוא אינו יכול לשיר.
"גם מגבה ייראו וחתחתים בדרך" – הזקנים יראים מהמכשולים בדרך.
"וינאץ השקד" – וינץ השקד: א. השקד פורח בלבן- כמו שערו של הזקן. ב. ינץ=ינוע – השקד כמקל הליכה. ג.ענף השקד מסמל את גבו הכפוף של הזקן.
"ויסתבל החגב" – נעשה כבד: א. חגב ככינוי לגב הזקן שנעשה כבד וקמור. ב. חגב ככינוי לאגן הירכיים שנעשה כבד.
"ותפר האביונה" – התאווה המינית חולפת.
"כי הלך האדם אל בית עולמו וסבבו בשוק הסופדים" – האדם מת והמקוננים סובבים בשוק.
בפסוק 6 שני משלים המתארים את המוות:
"עד אשר לא ירחק [קרי:ירתק] חבל הכסף ותרץ גלת הזהב" – מנורה שצורתה גולה מזהב והיא תלויה מן התקרה בחבל כסף, כאשר החבל ניתק המנורה מתנפצת.
"ותשבר כד על המבוע ונרץ הגלגל אל הבור" – כד חרס המשמש לשאיבה מבור, כאשר הגלגל משתחרר הכד נישבר על קרקעית הבאר. וישב העפר על הארץ שהיה והרוח תשוב אל האלהים אשר נתנה"– בסופו שב האדם אל העפר ורוחו אל האלוהים, בין אם הוא עשיר (מנורת זהב) או עני (כד חרס).
