סיכום בתנ"ך לבגרות: ויקרא י"ט 1-18
הפרק נפתח בדברי ה' "קדושים תהיו כי קדוש אני ה' אלהכים" – הקביעה כי אדם מישראל צריך להתעלות בהתנהגותו וייבדל משאר העמים בכך שידמה לה' בקדושתו. משתמע כי הקדושה נגזרת מהחוקים שלהלן.
הביטויים "אני ה'" או "אני ה' אליהכם" חוזרים שמונה פעמים בפרק וכוונתם להדגיש שהאל הוא הסמכות והמקור לחוק. מרבית החוקים כאן הם אפודיקטים ולא נאמר מה יקרה למי שיפר אותם.
ראה גם: ויקרא פרק י"ט 1-18, 32-37
ויקרא י"ט פסוקים 1-2: הקדמה
ההצהרה בתחילה מקבילה לדיבר הראשון בעשרת הדיברות, אך הנימוק בויקרא הוא שקדושת האל והעם נובעת מעצם מהות האל כקדוש, בעוד שבעשרת הדיברות גדולת ה' באה לידי ביטוי בהוצאת העם ממצרים.
ויקרא י"ט פסוק 3: כיבוד אב ואם ושמירת שבת
חוקים אלו כבר מופיעים בעשרת הדיברות, אך כאן מוזכרת האם לפני האב בשונה מספר שמות וזה בא ללמד כי אין הבדל במעמדם. כמו כן, נעשה שימוש בפועל "תיראו" ולא "כבד" – מילה חריפה יותר. השמירה על השבת מובאת בזיקה לציווי המשפחתי בכדי להראות שזו היא מטלה של התא המשפחתי וכן מוזכרת השבת ברבים (שבתות) בכדי לכלול חגים ומועדים.
ויקרא י"ט פסוק 4: איסור עבודה אלילית
אין "לדרוש" באלילים אחרים וה' לבדו הוא הסמכות. איסור עשיית המסכה יכול להיות איסור על פולחן אלילים או על עבודת ה' דרך פסלים (סינקרטיזם).
ויקרא י"ט ויקרא י"ט פסוקים 5-8: זבח שלמים
שלמים (זבח) הוא קורבן שנאכל על ידי המקריב בכדי להתקרב בקדושתו לאל. מותר לאכול ממנו במשך יומיים ובשלישי הוא נחשב פיגול והאוכל ממנו ייכרת (ימות בידי שמיים). המטרה הראשונה של החוק היא שמירת היגיינה אך הטסקט מציע גם "כי את קדש ה' חילל" – כלומר הוא נהג בבשר קדוש כדרך שנוהגים בבשר חולין. ניתן למצוא לחוק גם סיבה סוציאלית והיא שלחץ הזמן מחייב את המקריב להזמין גם אחרים לסעודה. הזבח חייב להיות מרצון חופשי ובחירה.
ויקרא י"ט פסוקים 9-10: דאגה לעניים ע"י מתנות מהשדה
החוק דורש מבעלי הנחלות לעזור לעניים דרך מתנות מיבולם, דבר זה נחשב עדיף למתנה כספית כי הוא מלמד את העני לעבוד בעבור לחמו.
פאה- קצה השדה שיש להשאיר לא קצור.
לקט- אין להרים את השיבולים הנופלים מידי הקוצרים בשעת הקציר.
עוללות- בשעת בציר אין לקטוף את הענבים שעוד לא הבשילו ויש להותירם ואף לא לקטפם מאוחר יותר.
פרט- ענבים בודדים שנפלו לקרקע יש להשאיר לעניים.
ויקרא י"ט פסוקים 11-18: חוקים חברתיים
פס' 11-12 – קשר של גרירה בין העברות מי שגונב- יכחיש-ישקר- ישא את שם ה' לשווא ויחלל את כבודו. הפנייה היא פעם ברבים ופעם ביחיד, בכדי להדגיש את אחריות החברה יחד עם אחריות היחיד לקיום החוקים.
פס' 13-14 הם חוקים שהעונש לעובר עליהם יבוא מיד ה' ולא מיד שופטים, והם: לא לעשוק (לתת את המגיע, לא לגזול, לא להלין שכר, לא לקלל חרש (ה' שומע), לא לשים מכשול בפני עיוור (לא לנצל חולשה). הנימוק לחוקים אלו הוא "ויראת מאלהיך אני ה'" –לא ניתן לתפוס אדם החוטא בחוקים אלו, אך אלוהים יודע.
פסוק 15 הוא מצוות לשופטים במבנה של כלל-פרט-כלל –אין לעשות עוול במשפט ואין להעדיף עני בשל מצבו או עשיר בשל מעמדו ו"בצדק תשפט עמתיך"
"לא תלך רכיל בעמיך" – א.הכוונה היא לא לרכל או להעביר שמועות (מיועד לסוחרים העוברים ממקום למקום. ב. איסור על שופט לשוחח על משפט בו הוא עוסק.
"לא תעמוד על דם רעך" – איסור לעדות שקר או קשירת קשר העשויה להוביל למות אדם או איסור לעמוד מנגד כאשר אדם אחר נפגע או בסכנה.
פס' 17- אסור לשנוא אדם אחר ולשמור את הכעס בפנים, יש חובה לנזוף בחבר על מעשיו כי אם לא תוכיח אותו תישא אתה בחטא.
אסור לנקום ואסור לנטור טינה.
נימוק, סיכום ותמצית המצוות בין אדם לחברו באים לידי ביטוי ב"ואהבת לרעך כמוך" – ניתן לפרש זאת כניסיון לאהוב את החבר כפי שהאדם אוהב את עצמו, או לאהוב את החבר כי הוא כמוך.
דברים ו' 20-25
בקטע זה מודגש המוטיב הלימודי, הדרישה לדעת ולבצע את המצוות. הרעיון מועבר דרך דיאלוג בן אב לבנו.
בתשובה לשאלת בנו מדוע יש לקיים את המצוות מספר האב שתי סיבות: כי ה' הוציאנו מארץ מצרים וכי הוא נתן לנו את ארץ כנען.
תכלית החוק היא בכדי להיטיב עם המצייתים לו ומקור החוקים הוא אלוהים ולא מקור ארצי.
