פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: מדידת בדידות
מדידת בדידות
מדעני פסיכולוגיה חברתית פיתחו כלים למדידת הבדידות. חוקר בשם ראסל מבחין בין גישה חד ממדית לגישה רב ממדית למדידה זו. חוקרים שנקטו את הגישה החד ממדית ראו בבדידות תופעה אחידה הנמדדת על פי רצף אחד של עצמה, המשותף לכל אלה החווים אותה. על פי גישה זו ההתנסות בבדידות אחת היא, בין שהיא נחווית בגיל צעיר או מבוגר ובין שסיבותיה אישיות (כגון תכונות גופניות דוחות) או נסיבתיות (כמו מות בן זוג) ורק עוצמתה משתנה. החוקרים שנקטו את הגישה הרב ממדית גורסים שיש סוגים שונים של בדידות. ישנה בדידות שמקורה בקשרים רומנטיים, בדידות שמקורה בקשרי משפחה ובדידות שמקורה בקשרי חברות או עם הקהילה. קשר לעמוד על יתרונותיהן של הגישות השונות שכן טרם נערכו די מחקרים בנושא. שאלון שפיתחו ראסל ועמיתיו ונפוץ בחקר הבדידות נקרא סולם הבדידות של UCLA – עשרים היגדים ועל המשיב לציין לצד כל אחד מההיגדים באיזו תכיפות תואמת הרגשתו את הנאמר מתוך האפשרויות האלה: לעתים תכופות, לפעמים, לעתים רחוקות ואף פעם. דוגמה להיגד: "אין לי למי לפנות". הציון בסולם הבדידות נמצא קשור לתחושות של דיכאון, חרדה, אומללות וביישנות (Neto, 1992). ממצא זה תקף הן לגבי צעירים והן לגבי מבוגרים. פפלאו ופרלמן מבחינים בין גורמים מחוללי בדידות לגורמים התורמים להתמדתה. עם מחוללי הבדידות נמנים ירידה במספר הקשרים החברתיים, בתדירותם ובהנאה מהם עקב מות בן זוג (Stroebe & Stroebe, 1986), גירושים, ניתוק יחסים חברתיים, מעבר מילדות לבגרות, מעבר למקום מגורים אחר או מצבי לחץ. הגורמים להתמדתה של הבדידות לדעתם של פפלאו ופרלמן, מקצתם נסיבתיים ומקצתם אישיים. גורמים נסיבתיים הם למשל לחצים תרבותיים לאינדיבידואליות ועצמאות, תהליכי חברות לקויים הנוטעים באדם ציפיות לא מציאותיות מן היחסים עם זולתו, מיקום גיאוגרפי המצמצם מגע עם הבריות או מונע התקשרות חברתית הדוקה. עם הגורמים האישיים התורמים להתמדת הבדידות מציינים המחברים תכונות כמו ביישנות ומופנמות, העדר מיומנויות חברתיות הולמות והערכה עצמית נמוכה. פסיכולוגים חברתיים עוסקים בעיקר בחקר מיומנויות חברתיות ומאפייני אישיות המקשים על פיתוח קשרים חברתיים הדוקים ומשמעותיים. אנשים שמיומנותם החברתית לוקה בחסר לרוב נמנעים מקשרים בין אישיים ובעיקר מקשרים שטמונה בהם סכנת דחייה. אומנם ההימנעות מפחיתה את סכנת הכישלונות החברתיים אך היא גם מצמצמת את ההזדמנויות להצלחה חברתית (Pietromomaco & Rook, 1987). כאשר אנשים כאלה נמצאים בסיטואציה חברתית, הם מתקשים בתקשורת הבין אישית. ג'ונס ועמיתיו הפגישו סטודנטים שלא הכירו אלה את אלה לשיחה על נושא מוגדר, הקליטו את השיחות וניתחו אותן. סטודנטים שקיבלו ציונים גבוהים בסולם הבדידות נמצאו לוקים ביכולתם לנהל שיחה עם זולתם. הם היו מרוכזים בעצמם בעת השיחה ומיעטו להקדיש תשומת לב לבן שיחם. הם לא נטו להמשיך לשוחח על נושא שהזולת העלה, ומיעטו לשאול אותו שאלות המעידות על התעניינות. תכונות אלה, שמקורן בהעדר רגישות חברתית, מעוררות דחייה ומעכבות את התפתחות היחסים. עם המיומנויות החברתיות המרכזיות הלקויות אצל אנשים בודדים נמנית חשיפה עצמית- אין פירושה מסירת מידע ביוגראפי כמו: אני סטודנט, גר ברמת גן, לומד פסיכולוגיה וכדומה. אלה פרטיים שטחיים (חשיפה לרוחב) המגלים אך מעט מייחודו של אותו אדם, רגשותיו, תקוותיו, פחדיו ושאיפותיו (חשיפה לעומק). בדרך כלל יש מתאם בין חוזק הקשר החברתי לאופי המידע שבני אדם מוסרים על עצמם ולכמותו. ככל שמתהדק הקשר, כן נוטים השותפים לחשוף מידע רב ואינטימי יותר. מהיחס בין טוב היחסים לתוכן המידע הנחשף ניתן ללמוד שעם התהדקות היחסים חל גידול הן ברוחב החשיפה- במספר התחומים שבהם מוסרים מידע, והן בעומקה- ברמת האינטימיות. בדרך כלל אין חושפים בנקל מידע בנושאים אינטימיים, במיוחד לא למי שהקשר עמו רדוד. חשיפה מהירה ומוקדמת מדי עלולה לעורר מבוכה וגיחוך. היא מעוררת דחייה ונתפסת כהתנהגות לא נאותה המעידה על ליקוי בהסתגלות. אנשים הלקויים במיומנות זו אינם יודעים אילו פרטים אישיים לחשוף, מתי ובאיזה קצב. יש הלהוטים מדי להיחשף לפני זולתם ויש כאלה שהם מאופקים מדי וכמעט שאינם מגלים פרטים אישיים. בשני המקרים הם מעוררים דחייה בזולתם ומפתחים התייחסות שלילית לעצמם ואמונות וציפיות פסימיות לגבי כישוריהם. לעומת זאת, כאשר החשיפה מתרחשת בזמן המתאים במהלך בניית מערכת היחסים, היא בדרך כלל גורמת חשיפה עצמית גם מהצד השני. אנשים בודדים נבדלים מאנשים חברותיים באופי היחסים שהם מקיימים עם זולתם ולא בכמותם. וילר ועמיתיו ביקשו מסטודנטים לרשום במשך שבועיים כל מגע חברתי שנמשך יותר מעשר דקות, לדרג את מידת האינטימיות ואת מידת החשיפה העצמית שאפיינו אותו, לציין מי יזם את המגע וכדומה. הגורם שהבדיל בין סטודנטים עם ציון בדידות גבוה לעמיתיהם עם ציון נמוך היה אופי היחסים החברתיים ומשמעותם: יחסיהם של הסטודנטים הבודדים עם הזולת היו רדודים משל עמיתיהם ואילו במשך המגעים ובתכיפותם לא נמצא הבדל בין הסטודנטים משתי הקבוצות (Wheeler, Reis & Neziek, 1983). יש חוקרים הזוקפים ליקויים במיומנויות חברתיות על שני מוסדות: בית ההורים וגן הילדים. בסקר מקיף, שנערך בארצות הברית במטרה לבחון את היקפה של הבדידות, את סיבותיה ואת תוצאותיה, תיארו נחקרים בודדים את בית ההורים כבית קר ולא תומך, ודיווחו על חילוקי דעות בין ההורים. נמצא שהבודדים מכולם היו ילדים שהוריהם התגרשו לפני שמלאו להם 6 שנים. ילדים אלה תפסו את הגירושים כדחייה. מות אחד ההורים בגיל הזה גרם פחות להרגשת בדידות, כנראה משום שנתפס כאירוע בלתי נמנע ולא כדחייה (Shaver & Rubinstein, 1979). רובין זוקף ליקויים במיומנויות חברתיות לקשיים בתהליכי הסתגלות בגיל הרך. כדי לרכוש חברים צריך הילד להסתגל לקבוצת הילדים, ללמוד להעניק גמולים לחבריו ולהתמודד עם מצבים של ניגודים בינו לבין חבריו. מיומנויות אלה נרכשות בגן הילדים, ואם חל שיבוש בתהליך הזה, עלול הילד לסבול מבדידות בבגרותו. מחקרים על ילדים בגיל הגן הרו שילדים שחבריהם דחו אותם או התעלמו מהם, נטו יותר מעמיתיהם לחוות בדידות וקשיים בתפקוד החברתי בגיל מאוחר יותר. משתמע מכך כאילו אין תקנה לשיבושים שחלו בהתפתחות בגיל הרך. היום נפוצה יותר גישה הרואה את ההתפתחות כתהליך רציף ובר תיקון בכל שלב ושלב. הבדידות נפוצה יותר בגיל ההתבגרות מאשר בתקופת הזקנה. ברנאן מצא שבתקופת ההתבגרות- גיל שמתחיל בו הניתוק מבית ההורים וגובר הצורך ביחסים אינטימיים- בני הנוער מרגישים מנותקים: הוריהם אינם מבינים את בעיותיהם, המורים אינם מתעניינים בהם, וקשה להם ליצור קשרים הדוקים עם בני גילם. הרגשות כגון אלה נפוצות יותר בקרב נערות מאשר בקרב נערים. במצבים קיצוניים עלולה להיווצר תחושת חוסר אונים המביאה לעיתים לניסיונות התאבדות (Page, 1992). תיאוריית הייחוס של ויינר ועמיתיו העוסקת בייחוס סיבות להצלחה ולכישלון שימשה גם מסגרת תיאורטית להבנת הבדידות. פפלאו ועמיתיה השתמשו בתיאוריית הייחוס כדי להסביר השפעות שונות של הבדידות. הבדידות נתפסת ככישלון, ואילו התקשרות חברתית משמעותית נתפסת כהצלחה. החוקרים סברו שאנשים בודדים חושבים על בדידותם ומשתדלים להסבירה, וכי להסבריהם נודעת השפעה רבה על דרך התמודדותם עם הבדידות. התיאוריה גרסה בהתחלה שבני אדם המחפשים סיבות לבדידותם בוחנים שני ממדים בסיסיים: מיקום (פנימי-חיצוני) ויציבות (יציב-משתנה). ייחוס הסיבות לבדידות על יסוד בחינה זו משפיע על תגובותיו של הפרט לבדידותו ועל דרך התמודדותו עמה. בחינת ממד המיקום נועדה לברר אם מקור הבדידות הוא פנימי, בו עצמו, למשל: מראה דוחה, ביישנות או העדר מאמץ מצדו- או חיצוני: מזל רע או מיקום גיאוגרפי המצמצם את האפשרויות להתקשרות חברתית. בחינת ממד היציבות מלמדת אם המצב הוא יציב וקבוע או ארעי. העדר מאמץ או העדר מזל הם מצבים ארעיים ואילו מראה חיצוני או אישיות דוחה הם מצבים קבועים יותר. בהמשך הוסיף ויינר ממד שלישי לתיאוריה- שליטה. בחינת ממד השליטה נועדה להבהיר אם אפשר לשנות את המצב, למשל בדרך של השקעת מאמץ או העתקת מקום המגורים, או שמא קשה לשנותו משום שהוא מיוחס למזל, לסביבה עוינת או למראה חיצוני.
