פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: בדידות

פסיכולוגיה חברתית – סיכומים: בדידות

בדידות

ישנה חלופה לצד ההתקשרות, לא להתקשר להיות בודד. בדידות היא תחושה שאיכות וכמות הקשרים הם פחות מהרצוי. רוב האנשים מייחסים חשיבות גדולה ליצירת קשרים חברתיים אך לא כולנו מצליחים ולכן אנחנו בודדים. כמות מתייחסת לרשת החברים, ואיכות מתייחסת למידת האינטימיות. יש אנשים שהם לבד והם לא בודדים, הם שבעי רצון ממה שיש להם. לאנשים בודדים את אפקט הקונצנזוס השקרי, הם לא חושבים שאחרים באותו מצב, הם לא חושבים שאחרים דומים להם. אדם שמרגיש בחוץ, שאין לו משהו משותף, ויש לו התנהגויות שהוא מבלה את הזמן שלו לבד, ההיכרויות שלו שטחיות, הן לא קרובות. יש לבדידות אספקט רגשי, היא קשורה לרגשות שליליים כמו דיכאון, חוסר אושר, חוסר שביעות רצון. גם הסביבה שופטת אנשים בודדים כלא מסתגלים. נשאלת השאלה מדוע אנשים בודדים והתשובה היא שזה המשך מהילדות ואנשים אלו הם בסגנון פוחד, נמנע. גישה אחרת אומרת שהבעיה התחילה בילדות וזה עניין של מיומנות חברתית דווקא. כשילד לא מצליח לתקשר עם החברים, עם העמיתים שלו, לרוב מגיב בתוקפנות או בצורה מתכנסת עם עצמו, תגובות אלו מביאים לבדידותו. חוסר של כישורים של מבוגרים מתבטא בעיקר בחוסר רגישות כלפי אחרים. אנשים בעלי חוסר מיומנויות חברתיות  אינם מתעניינים באנשים אחרים ואינם קוראים נכון מצבים חברתיים. מבוגרים כאלו מאופיינים בחרדה וציפיות שליליות מקשר, דרך המגביר את אי הקבלה של אנשים חדשים לחייהם. על ממצאי מחקרים בפסיכולוגיה חברתית, אנשים בעלי ציפיות חיוביות מקשר נוטים יותר לחבור לאנשים אחרים. הדגם של אנשים חסרי מיומנות חברתית, דוחה אחרים ואז זוהי ציפייה שמממשת את עצמה, הם נכנסים לקשר ומקבלים דחייה ואז זה יוצר אצלם רגשות שליליים בקשר לקשר ועמדות פסימיסטיות, זה יוצר אצלם חרדה וזה מגביר את אי הקבלה. ברגע שיש לך ציפיות שליליות, ברגע שאתה רואה מגע חברתי כמשהו מאיים אתה נמנע ממנו וזה יוצר תפיסה שלילית. לעומת זאת אם יש ציפיות חיוביות לקשר, אתה רואה את המצב מעניין, כייפי, זוהי אסטרטגיה פתוחה, משתפת, זהו מעגל אכזרי שמזין את עצמי ושיש לשבור אותו. אנשים שיש להם מיומנות חברתית נמוכה מודעים למצב שלהם. יש 2 סוגי טיפולים בבדידות, הזמן לא משפר, אם לא מטפלים בבעיה היא לא תעלם מעצמה וזה אף יכול להידרדר שאנשים יכנסו לפנטזיות ומצבים של הזיות של מילוי משאלה שם הכול טוב, הם מתכנסים בעצמם ומתרכזים בעבודה ולוקחים סמים ולאלכוהול כדרך לברוח מהבדידות. מוסיקה לעיתים היא תחליף, אבל אם המוסיקה היא עצובה זה לא עוזר. בלי טיפול זה לא משתפר. קיים טיפול קוגניטיבי וטיפול תרופתי. טיפול קוגניטיבי מתמקד בקוגניציות של בן אדם בודד שהן שליליות (הוא שם לב יותר למידע שלילי על עצמו במיוחד אם זה מידע שקשור ליחסים עם אנשים, הוא מאושש כך את התפיסות השלילית). מה שטיפול כזה מנסה לעשות הוא 2 דברים. הראשון הוא לשנות את התפיסות האלו והשני הוא לשנות את ההתנהגות. יושבים וצופים בסרטי וידאו של התנהגויות שונות ומנתחים מה היה מוצלח ומה לא ולאחר מכן מנסים אותם יחד עם המטפל קודם כל בסימולציות, משחקים מצבים חברתיים, מצלמים אותם ומנתחים את הצילום. המטפל מלמד את המטופל לתת מחמאות לאחרים, ליישם את המיומנויות על עצמו, זהו טיפול של שבועות ולא של שנים רבות. הטיפול התרופתי נעשה במקרים שהחרדה מאוד גבוהה, והאפקט שלו מהיר יותר וזול יותר. הבעיה היא שיש כל הזמן להמשיך עם התרופות ויש להם גם השפעות לוואי לפעמים. כנראה שתרופות יעילות למצבים חמורים ומשולבות עם טיפול התנהגותי כדי שיהיה אפשר להפחית עם התרופות.

13 ציטוטים על בדידות מהספרות והפילוסופיה