דברים י"ב 1-14
ריכוז הפולחן
פרק י"ב עוסק בריכוז הפולחן הצריך להתבצע בשני שלבים: טיהור הארץ מעבודה זרה וביטול מקומות הפולחן הרבים לה' וצמצומם למקום אחד. נושא נוסף הוא הדאגה והסיוע ללוויים חסרי הנחלה.
השמדת מתקני הפולחן האליליים וטיהור הארץ מעבודה זרה (2-3):
בני ישראל מצווים להשמיד את כל המזבחות הנמצאות "תחת כל עץ רענן" –כלומר ממלאות את הארץ. יש לנתץ את המזבחות, לשבר המצבות (אבנים או לוחות אבן בסמוך למזבח), לשרוף את האשרים (עצים או עמודי עץ בסמוך למזבח אשרה) ולגדוע את פסילי האלילים אך "לא תעשו כן לה' אלוהיכם" – פסוק אותו ניתן להבין בשתי דרכים: א. אתם לא תנהגו כמו העמים האחרים ותזבחו במקומות רבים. ב. אסור לפגוע בחפצי הפולחן של ה'.
ריכוז הפולחן (4-7):
לדעת חוקרי המקרא התקיימה עבודת ה' עד המאה ה-7 לפנה"ס במקומות שונים (כך רואים בספר שמות ובסיפור אליהו בכרמל) וריכוז הפולחן התבצע למעשה במאה ה7 לפנה"ס ע"י חזקיה ובאופן נרחב יותר ע"י יאשיהו אשר ביצע את הרפורמה הפולחנית ב622 לפנה"ס לאחר מציאת "ספר הברית" (הוא ספר דברים) בבית המקדש, י-ם אינה מוזכרת בו בכדי לתת לו אותנטיות.
הפרשנות המסורתית חושבת אחרת:
-לטענתם משה כתב את דברים כמו את כל ספרי התורה.
-אין סתירה בין שמות (בה הקרבת קורבנות מותרת בכל מקום) לדברים מכיוון שספר שמות מתייחס לתקופת הנדודים במדבר ולא ליישוב הקבע בתקופת דברים.
פסוק 5: כי אם אל המקום אשר יבחר ה' אלוהכם מכל שבטיכם לשים את שמו שם – לשכנו תדרשו ובאת שמה" –מבטא את שני הרעיונות המרכזיים של ספר דברים:
1.רעיון ריכוז הפולחן: " מקום אשר יבחר ה'"
2.תפיסת אלוהות מופשטת ואוניברסלית שאינה שוכנת במקום אחד אך מעניקה מכבודה למקדש.
סוגי המתנות והקורבנות (6-7):
עולות, זבחים, מעשרות, תרומות, נדרים, נדבות ובכורות.
בפסוק 8 מתואר המצב כהפוך להיום (ימי משה) בו עושה כל אחד הישר בעיניו והם מצווים לרכז את הפולחן. מפסוק זה עולה כי מצוות ריכוז הפולחן קשורה לארץ ישראל ורק בה ניתן לקיים עקרון זה. לפי חקר המקרא הכוונה ב"פה היום" היא עד ימי יאשיהו.
הדאגה ללויים (12\18\19):
מכיוון שללוי אין נחלה משלו, יש לדאוג לו כמו לעניים, העבדים והאמות – חוק סוציאלי. לפי חקר המקרא החוק נועד לסייע ללויים שעם ריכוז הפולחן איבדו את מקור הכנסתם והפכו עניים.
הערות:
- בפרק זה מתבטאת ההשקפה כי הן הישיבה בארץ והן הישגיו של האדם ניתנו בעצם על ידי ה'.
- למחוקק שתי דרכים לשכנע את הקוראים והשמיד את הפולחן הזר ולרכז את פולחן ה'. תחילה על דרך השלילה "לא תעשון" ואחר כך על דרך החיוב
- מילים וביטויים מנחים: המילה "שם" חוזרת פעמיים ו"שמה" שלוש פעמים, "המקום אשר יבחר ה'" חוזר שלוש פעמים ומדגישים את ביצוע הפולחן במקום ספציפי אחד.
- אין אזכור מפורש של י-ם. לפי הפרשנות המסורתית משה ידע כי בסופו של דבר תבחר י-ם כמוקד אך לפני כן יהיו מקומות אחרים כגון שילה וגבעון, ולכן התיר פתח לשינוי. לדעת חקר המקרא לא רצו המחברים בימי יאשיהו ש"מצאו" את הספר לעורר את חשד העם שהתנגד לריכוז הפולחן, איזכורה של י-ם עשוי היה לחשוף את תקופתו המאוחרת של הספר.
