הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – המילים והדברים
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
החקירה של פוקו היא הרבה פעמים חקירה אמפירית מדעית ולכן הוא יהיה חשדן לגבי מושג "התבונה" וזה ביטוי גם של מרכיבים סטרוקטורליסטים וגם של חקירה אמפירית של מדעית.
המילים והדברים- ארכאולוגיה של מדעי הרוח, הוא משתמש במילה ארכאולוגיה כאשר הכוונה שלו שאנו חושפים צורות מסוימות אבל אנו הולכים מלמעלה למטה, מהמצב היום לתקופות אחרות. בנוסף, אין לנו בהכרח סיפור רציף אלא יש שכבות. זה רעיון קרב מאוד למה שפוקו עושה בתחילת דרכו.
אפיסטמה- מאפסטימולוגיה, ידיעה, זה מה שיתפתח אחר כך לשיח. מילה שנכנסה לשפה היומיומית. אפיסטמה זה כללים מסוימים שלרוב לא אקספציפית, אנו מכירים את הכללים אבל לא תמיד מודעים איך הם מתפקדים כמשהו שקובע לנו מה זה ידע. למשל, את המילים והדברים הוא מתחיל מסיפור של בורחס שעושה קישורים בין דברים שונים. ברנסאנס היה רעיון כזה של התאמות ואנלוגיות בין למשל מיקרוקוסמוס ומקרוקוסמוס, אסטרולוגיה התאמה מסוימת בין צורות של כוכבים. הידע ברנסאנס היה במידה רבה שהכול מתאים לכול, ואחרי זה תפיסת הידע הקלאסית היא גם של מיון וגם יחסי סדר ומידה. המתודה של דקארט היא ביטוי של זה. בכל שלב יש לנו תפיסה של מהו ידע ומה לא ידע. בתחומים של בעלי חיים לדוגמא המיונים שהיו פעם היו נתפסים כאנקדוטה ואינם ידע, אלא השוואה.
"אפריורית היסטורית" די דומה למה שקאנט מתאר, התנאים הטרנצ' שמאפשרים לנו להגיע לידע, רק שאלו תנאים היסטורים שמשתנים מתקופה לתקופה. המעברים הללו אצל פוקו אין להם שום הסבר למה שקורה בין אפיסטמה אחת לאחרת הוא קורא לזה שבר אפסטימולוגי. אפריורי משום שזה תנאים טרנצ' שמאפשרים ידע, מה נחשב לידע לגיטימי או לא בתקופה מסוימת. זה היסטורי בגלל שזה משתנה מתקופה לתקופה. אצל קאנט יש משהו א-היסטורי לכאורה כי זה הידע האפריורי שבא עם העולם. אצל פוקו יש מהלך היסטורי ואם מסתכלים על מה שקרה למדע במאה ה-19, 20 קשה להחזיר גם מבחינה אפסטימולוגית להחזיר בעמדה קנטיאנית א-היסטורית, כי יש קפיצות באופן שבו אנו מציגים את העולם במובן של אין שאנו מבינים וידע ולא איזה ידע אנו מבינים.
שבר אפסטימולוגי- אצל תומס קון יש שינוי פרדיגמה כי היא לא מספיק טובה, אין הצדקה למעבר אבל יש הצדקה למה פרגידמה מסוימת נעזבת. אצל פוקו גם את זה אין, אין הסבר למה עוברים לפרדיגמה אחרת.
נורמטיביות – על רקע זה סיימנו בפעם שעברה מהציטוט שהאדם שייך לאפיסטמה מסוימת, המודרנית, מסוף המאה ה-18 והלאה. הדבר הזה בסופו של דבר בא אל קיצו. יש כאן מימד של תקווה ב"בא אל קיצו" וזה מוזר כי לכאורה כל הדיון כאן לא נורמטיבי, אין העדפה של תפיסה על פני אחרת. ובכל זאת ההיבט הנורמטיבי הוא שכאשר האדם הופך להיות מרכזי בתקופה המודרנית יש תהליך של "עיצוב הסובייקט" והוא באמת דרמטי עבור האדם. ויש כאן משהו בעייתי מבחינת פוקו ולכן הוא אומר שזה יעלם.
רלטיביסטית- הרבה פעמים האשימו את פוקו ברלטיביזם כי נראה שאין קריטריון לידע על-היסטורי. פוקו לא מדבר באופנים הללו. פוקו לא מעוניין לדבר בכלל במונחים כוללניים כי החקירה שלו אמפירית ואם מזה מסיקים קרלטיביזם זה דבר בעייתי בעיני פוקו. אם יש רכיב רלטיביסטי זה פונקציה של התקופה יותר מאשר מסקנה של פוקו. במובן הזה לראות אותו כפילוסוף זה לא בדיוק נכון, אבל כמובן שיש יסוד כזה שבסופו של דבר אחרי שקוראים את פוקו יש משהו שמשנה את התפיסה וזה נראה בעל תוקף הכרחי. פוקו בגדול תמיד יהיה חשדן לגבי עמדות פילוסופיות ותמיד יחפש איך הן מתפקדות בהקשר של ידע ובהקשר של כוח.
