הפילוסופיה של המאה ה-20: מישל פוקו – תולדות השגעון בעידן התבונה
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
תולדות השגעון בעידן התבונה
לפי פוקו ב-"תולדות השגעון בעידן התבונה" ההתייחסות לשגעון כמחלה והקמת בית המשוגעים זה מבנה מסוים, וזה לא משהו שהוא מובן מאליו. זו גם התקופה שבה אנו חיים היום, אנו מתייחסים יותר ויותר לתחום של השגעון כמחלה. אנו רואים זאת כקדמה ועל זה פוקו מערער. הוא רוצה להציע את זה כקפיצה בין מבנים באופן נייטרלי. פוקו לא בהכרח חושב שלראות את השגעון כמחלה זו עמדה יותר הומאנית. יכול להיות שהמושג של שוטי הכפר זה יותר הומני, כי האנשים הסתובבו בתוך הכפר והיה להם איזשהו תפקיד.
יש לו שני שלבים מרכזיים: א. הולדת בית המשוגעים לחולי נפש. ב. בית חולים כללי במאה ה-17. במאה ה-17 כולאים משוגעים בבית חולים כללי, ובו היו גם שמים עניים וחולים, כולם יחד. יש בתהליך הזה את היסוד של הכליאה שישמר גם בבית החולים, אבל זו כליאה שונה, היא לא מטפלת אלא עושה הפרדה בין מי שמתפקד בחברה ובין מי שלא.
מטרות לכאורה זה רק היסטוריה של השגעון אבל כאשר קוראים את זה יחד עם תבונה אי אפשר שלא לדבר על ההיסטוריה של תבונה ופילוסופיה. דוגמא אחת שמופיעה במהדורה הרחבה באנגלית- ההתייחסות לשגעון בפרק הראשון של ההגיונות של דקארט. דקארט מעלה את האפשרות שכל מה שהוא תופס זה משוגע, ואז הוא שם את האופציה הזו בצד ועובר לטיעון החלום. פוקו לוקח מכאן את אי המגע בין התבונה ובין השגעון, הפרדה מוחלטת, זו שאלה האם זה כך אצל דקארט או לא (דרידה מבקר את פוקו על כך). בכל מקרה הוא רוצה להראות ששני הדברים שגעון ותבונה, שלובים יחד. הדרך שבה התבונה חושבת את עצמה והדרך שבה היא מתייחסת לשגעון הולכים יחד ולכך יש השלכות פילוסופיות.
היחס בין הרופא והחולה– התייחסות אחת תהיה כהבחנה בין סובייקט ואובייקט כאשר הרופא מתפקד כסובייקט והחולה אובייקט. תהליך הריפוי זה הפיכת המשוגע לסובייקט, האדם בריא כאשר הוא סובייקט. יש כאן הדים לפילוסופיה של קאנט, וזה לא במקרה.
צמיחת מדעי האדם
פוקו קורא לזה גם ארכאולוגיה, אלו מבנים שלא בהכרח חשופים לנו, יש משהו אנו צריכים לחשוף אותו וכמו בארכאולוגיה צריך לשחזר, יש שלד וממנו ממשיכים. פוקו פה ממש עוסק במדע והוא מראה את השינויים שחלו בתפיסות של מה זה מדע לאורך ההיסטוריה בעת החדשה שזה מתחיל מהרנסאנס עד המאה ה-20 והלאה. הוא עושה ניתוח שבבסיסו הרעיון שהמבנה המרכזי של המדעים במאה ה-17 זה "סיווג", של מיון לפי מאפיינים חיצוניים הרבה פעמים. לדוגמא בביולוגיה מיון החיות בעיקר על פי מאפיינים חיצוניים. לעומת זאת מהמאה ה-19 והלאה מה שעומד במרכז זה החיים, יש פה משהו התפתחותי. יש שינויים במדעים מסוימים. המדעים הללו מבחינת פוקו יש להם תפקיד מרכזי בתפיסת האדם. יש פה במובלע ביקורת על העמדה המרקסיסטית שצומת מתוך הקשר של ידע מסוים. בין התקופות השונות יש שבר אפסטימולוגי, המעבר מתפיסת ידע אחת לתפיסת ידע אחרת לא מובן, אין הצדקה למעבר מגישה ייצוגית לגישה זמנית התפתחותית המאוחרת. אין פה הסבר ולכן זה שבר, זו קפיצה מבנית. העבודה של תומס קון מאוד קרובה לכך.
מות האדם
הרעיון הוא שבסופו של דבר הייתה בעייתיות בכיוון ששם את האדם במרכז, אפשר לבוא ולומר שבסופו של דבר חלק גדול מהבעיות ומהאסונות שקרו לאדם במחצית הראשונה של המאה ה-20 הם לא נפרדים מהרעיון של מדע האדם. אם חושבים על הפיתוחים של הנאציזם והפאשיזם והקומוניזם כהמשך המרקסיזם, יש כאן אמירה שאנו יודעים מהו האדם וזה מוביל לפתרון שנראה נכון לכל קבוצה. פוקו לא אומר שהאדם זה דבר בעייתי וצריך לעבור לעמדה פוסטמודרנית. מאחורי זה יש מוטיבציה פילוסופית עמוקה לגבי קשר בין מדעים ואדם ופילוסופיה ותבונה.
