הפילוסופיה של המאה ה-20: אסכולת פרנקפורט והתיאוריה הביקורתית
פילוסופיה קונטיננטלית – סיכומים
- האסכולה נקראת "פרנקפורט" משום ששם היא קמה, ועד היום קיים שם המכון לחקר החברה שבו התגבשה האסכולה, והוא עדיין פעיל ומפרסם מאמרים. תחילת האסכולה ב-1931 במכון למחקר החברתי בפרנקפורט, שעמדו בראשו הורקהיימר, מרקוזה, ובשלבים מסוימים גם ארנדט ו-וולטר בנימין. רובם היו יהודים ושמאלנים, ומשתי הסיבות הללו ברחו מגרמניה ב-33' אל ארה"ב. חלקם חזרו לגרמניה אחרי המלחמה והקימו מחדש את המרכז בפרנקפורט.
- דגשים מרכזיים באסכולה: הפריעה לאסכולה בעייתיות/כשלון בתיאוריה המרקסיסטית. שני הדברים המרכזיים שהטרידו אותם היו: ראשית, המהפכה של מרקס לא התרחשה במדינה תעשייתית כמו אנגליה, אלא דווקא במדינה חקלאית כמו רוסיה. שנית, במלה"ע ה-1, למרות שניתן לראות בה כמלחמה שנדחפה ע"י אילי ההון ולמרות שניסו להסביר זאת לפרולטריון – אנשים הזדהו עם המדינה שלהם ולא עם המעמד שלהם. כלומר, לא נוצר רובד פועלים על-לאומי. האסכולה רצתה להבין מהי הבעייתיות במרקסיזם ומהן האלטרנטיבות שלה, אך זאת מתוך טענה שכן יש משהו נכון במרקסיזם.
- רעיונות המאמר: המאמר בסילבוס נכתב ב-37' ע"י הורקהיימר. התיזה היסודית של המאמר היא הבחנה בין 2 תיאוריות – תיאוריה במובן קלאסי, ותיאוריה כבסיס לשינוי. יש לציין כי המאמר נשען במידה רבה על הוסרל, האופן בו מתייחסים לתיאוריה הוא במידה רבה ביחס להוסרל. הוסרל הוא התמצית של תיאוריה במובנה הקלאסי.
- תיאוריה קלאסית: תיאוריה במובנה הקלאסי היא מערכת פסוקים שיש ביניהם קשרים ומכלול שיטתי מסוים, כך שמחלק מהם ניתן להסיק את השאר. זה יכול להיות דדוקציה, אך גם סוגי היקש חלשים יותר. בתיאוריה קלאסית נשמרת ההבחנה בין התיאוריה לבין ההקשר שלה. כלומר, יש תיחום מאוד ברור בין מה ששייך לתיאוריה ומה שמחוצה לה. יש לנו תנאי זהות מאוד מוגדרים למהי תיאוריה מדעית. צורה אחרת להסתכל על כך היא כאמור ההבחנה החדה בין התיאוריה לבין ההקשר שלה. לעיתים אנו מבחינים בין הקשר לגילוי והקשר לצידוק – למשל: הקשר הגילוי של ניוטון הוא נפילת התפוח על ראשו (ולא משנה אם הסיפור הזה אמיתי או לא). איך גילית את התיאוריה – הוא משהו חיצוני שאינו חלק מהתיאוריה עצמה. הקשר הצידוק הוא כיצד אנו מצדיקים את התיאוריה (בתיאוריה אמפירית צריך התאמה לעובדות ואולי אח"כ אינדוקציה, בתיאוריה מתמטית צריך דדוקציה וכו').
- תיאוריה ביקורתית: בתיאוריה ביקורתית אין את ההבחנה החדה הזו, כך שהמדע אינו מנותק מתהליכי הייצור שלו. כלומר, העובדות שעליהן המדע חי אינן משהו נפרד מתהליכי הייצור שלו, ומהתפקיד של האדם בתוך המערכת הזו. מדובר כבר בניסוח מרקסיסטי – אנו לא מתייחסים רק לאופני ההכרה, אלא להקשר שבו אנו מייצרים את הדבר הזה. אנו מסתכלים על המדע גם מתוך הקשר היצירה שלו.
תיאוריה קלאסית | תיאוריה ביקורתית |
אוסף מאורגן של פסוקים | מדע אינו מנותק מתהליכי הייצור שלו. |
פנים וחוץ | |
הבחנה בין התיאוריה וההקשר שלה |
- תיאוריה ביקורתית ביחס למרקס: לכאורה העמדה הביקורתית משתלבת היטב עם דבריו של מרקס. אצל מרקס יש הבחנה בין מבנה היסוד למבנה העל, כאשר מבנה היסוד הוא המבנה של יחסי הייצור, אשר נקבע במידה רבה ביחס לאמצעי הייצור, ולכאן משתייכת גם הטכנולוגיה. לעומת זאת, במבנה העל ישנם הפילוסופיה, התרבות והמדע התיאורטי. כך יש כאן מתח מסוים – שכן מחד המדע התיאורטי תלוי במבנה היסוד, ומאידך המדע הוא הבסיס לטכנולוגיה (שהיא במבנה היסוד). לכאורה, תיאוריה ביקורתית הולכת עם הכיוון המרקסיסטי – המדע לא מופרד באופן חד מתהליכי הייצור שלו.
- למשל, המתמטיקה במאה ה-16 נתפסה פחות כמדע פומבי בו ההוכחות נחשפות לכל, ויותר כמעין קסם. כך המתמטיקאים היו פותרים את הבעיה אך לא מראים את הדרך. זו דוגמא לכך שאין הבחנה חדה בין מה שנתפס בעינינו כהוכחה, מה לגיטימי ולא לגיטימי, לבין ההקשר בו המדע הזה צומח.
- אם כך, זו ההבחנה הבסיסית בין תיאוריה קלאסית ותיאוריה ביקורתית. ההבחנה היא לגבי תיאוריות, אפיסטמולוגית בעקרון, אך יש לה השלכות לגבי מרקס. היכן התיאוריה הכלכלית של מרקס עומדת ביחס להבחנה הזו? הורקהיימר טוען שהיא בעייתית משום שהיא מבודדת גורם אחד, ובאמצעותו מסבירה את השאר, כך שלמעשה היא תיאוריה קלאסית ובכך טעותה. כלומר, מרקס נתן את הבסיס לתיאוריה ביקורתית, אך לא פיתח ויישם זאת לגבי התיאוריה שלו עצמו.
- כלומר, הטענה היא שהכלכלה חשובה, אך פעמים רבות היא נתפסת באופן צר מדי. הבעיה בתיאוריה המרקסיסטית היה שהיא הצטמצמה לתחום צר משום שהיא ניסחה את עצמה במונחים קלאסיים. אם נחשוב עליה באופן רחב יותר נראה שיש עוד הרבה גורמים רלוונטיים לגבי תפיסות של בני אדם ומה שמוליך אותם לפעולה. המסקנה היא שההבחנה החדה בין מבנה העל ומבנה היסוד אינה נכונה. כך, מה שמנחה אנשים לפעולה אינה רק הכלכלה, אלא טווח רחב של תפיסות כמו תפיסות פילוסופיות וכו'. לכן אי אפשר לבודד כאן גורם אחד – כמו שמרקס עשה ושגה. אם הוא היה חושב לעומק על רעיונותיו – הוא היה צריך להגיע לתיאוריה ביקורתית, תיאוריה שלא תעשה הבחנה כה חדה.
- לכן, עלינו לבחון חברות בהקשר רחב יותר, ולעיתים נגלה שתפיסות מסוימות של אנשים קשורות למכלול הרבה יותר רחב של תפיסות לגבי עצמם והחברה שלהם.
- זהו הרעיון הבסיסי של התיאוריה הביקורתית.
- "הדיאלקטיקה של הנאורות": ספר של הורקהיימר ואדורנו שמבטא רעיונות דומים ל"ליקוי מאורות התבונה" של הורקהיימר. נקודת המוצא של הספר היא מושג הנאורות. בהקשר זה מאמר מפורסם של קאנט בשם "מהי הנאורות" רואה בנאורות כיציאה של האדם מילדות לבגרות. הרעיון של קאנט הוא של הנאורות כשינוי באדם, שבו בסופו של דבר הבסיס להצדקה ולגיטימציה הופך להיות של האדם עצמו, לא מבחוץ. כמו כן, יש כאן רעיון של קדמה של המדע, ההכרה, וביטול של הדעות הקדומות.
- הורקהיימר ואדורנו מצביעים על קושי בסיסי בנאורות, שבבסיסו עומד מושג הידע. השאלה היא עד כמה בסופו של דבר הידע של האדם וההתקדמות המבוססת על הידע והמדע – היא משהו שיכול להביא גם לקדמה? הם טוענים כי יש זיקה עמוקה בין ידע וכוח. לפי אדורנו והורקהיימר, האדם המודרני במידה רבה מחליף את האל, כך שהיציאה מילדות לבגרות מביאה לשליטה בטבע, הנעשית ע"י כימות וחישוב. המערכת הגדולה הזו בסופו של דבר כוללת גם את האדם עצמו, כך שהשליטה בטבע מוליכה בסופו של דבר לשליטה של האדם באדם אחר. כך האדם מאבד את הסובייקטיביות שלו, והופך להיות חלק ממכלול כלכלי.
- כלומר, התבונה, שאצל קאנט הייתה כוח חיובי, היא זו שבסופו של דבר מובילה לשליטה בטבע ולשליטה של אדם אחד באדם אחר. מכונה גם "החפצה"/"חפצון" של האדם. הרעיון הוא שהאדם הופך להיות איזשהו חלק ממערכת השליטה הזו.
- הטון בדיאלקטיקה של הנאורות ובכלל באסכולה לאחר מלה"ע ה-2 – הוא של פוסט-שואה, מחשבה אחרי השואה והנאציזם. בהקדמה לליקוי מאורות התבונה, הורקהיימר בעצם אומר שהדה-הומניזציה שהייתה קשורה לנאציזם לא הייתה קשורה ליסוד לא-רציונאלי בנאציזם. כלומר, יש הרבה יותר קרבה בין הנאורות והנאציזם ממה שאנו חושבים. כלומר, האסכולה טוענת שהנאורות והדמוקרטיה הליברלית – יש בה רכיבים מסוימים של דה-הומניזציה. לא מדובר באותם רכיבים של הנאציזם, אך יש כאן זיקה מסוימת. בכך הראייה של האסכולה לגבי השואה והנאציזם שונה מאוד מאשר הראייה היום-יומית. לפי הראייה היום-יומית, שהיא למעשה הראייה של בעלות הברית, הנצחון במלחמה הוא נצחון של התבונה והרציונאליות על האי-רציונאליות. מאידך, האסכולה טוענת שהתבונה נמצאת באותו אגף יחד עם הנאציזם ומשטרים טוטאליטריים. אל מולם, הניסיון להציל את האדם הוא ניסיון שאמור להתגבר על הנאורות כפי שהיא נבנתה בעת החדשה. הם מכנים זאת הדיאלקטיקה של הנאורות, משום שהם חושבים שבכך הם כן מגשימים את המטרות האמיתיות של הנאורות, וכן לתת מקום לאדם ולאינדיבידואליות. הם פשוט חושבים שההתפתחות של הנאורות בעידן המודרני לא מממשת את זה, ולמעשה מהווה חרב פיפיות שבעצם פוגעת בכך.
- ההתפתחות הדיאלקטית הזו היא שבעצם מונעת מהמהפכה להתרחש. עכשו יש לנו אפשרות לממש את עצמנו ע"י קניות ב-h&m, אז אנחנו לא חושבים לעשות מהפכה. (לוודא)
- למעשה, הראייה הזו קרובה לזו של היידגר אחרי השואה והנאציזם. גם מבחינתו, אין הבחנה עקרונית בין דמוקרטיה ליברלית, לבין פאשיזם וקומוניזם.
- "האדם החד-מימדי": ספר של הרברט מרקוזה (שהיה תלמיד של היידגר). הוא ספר יותר נגיש מאשר הורקהיימר ואדורנו, והשפיע משמעותית על מהפכת הסטודנטים באירופה וארה"ב. התיזה היא שהאדם נשלט ע"י מערכות של פרסומות וכלים חברתיים – שבסופו של דבר הופכים אותו לחד-מימדי. גם החלק הביקורתי-שמאלני הוא בסופו של דבר מוטמע בתוך החברה. הביקורת עצמה מקבלת סוג של לגיטימציה, והיא חלק מהמערכת החברתית עצמה. רואים זאת בתהליך של התשלבות גורמים אלטרנטיביים ורדיקאליים במיינסטרים. מרקוזה טוען שבכל הספקטרום הקיים בחברה – אין אלטרנטיבה.
- איך בכל זאת ניתן לשמר אינדיבידואליות? הכיוון שלעיתים פונים אליו הוא למשל הקשרים של אומנות ויצירה שבמסגרתם האינדיבידואליות יכולה לבוא לידי ביטוי. עם זאת, בהקשרים הללו צריך להיות אלמנט של הזרה, ומשהו שאינו ניתן למסחור, שיווק וכו'. למשל: מוסיקה קלאסית מתקדמת, סוג מסוים של חוויות ויצירות שמחד ע"י חוויה של זרות ומאידך ע"י היעדר מסחור – אנו יכולים דרכן לפתח את האינדיבידואליות שלנו. מאידך, חוויות אומנות כמו גלגל"צ ואווטאר לא מפתחות את האינדיבידואליות שלנו, ושומרות עלינו בתוך המערכת האחידה.
- זיקה לסארטר: השאלה היא מהי סוג האינדיבידואליות שאליה אנו יכולים לשאוף? התשובה לכך משתנה מטקסט לטקסט ומהוגה להוגה. 2 הבדלים מרכזיים בין האסכולה לבין סארטר:
- האסכולה גורסת כי העמדה של סארטר כסוג של אינדיבידואליות – היא עמדה בעייתית. זאת משום שבסוג האינד' שסארטר מציג, אנו לא באמת משתחררים מהחברה. אם אנו מנסים לממש את עצמנו באופן לא ביקורתי – אנחנו עדיין חלק מהמערכת. מבחינת האסכולה, סארטר מייצג את הפילוסופיה הבורגנית – נעשה מה שבא לנו ומממש את עצמנו. מבחינתם הסוג הזה של בנייה עצמית הוא סוג של קפיטליזם ולא באמת מחשבה ביקורתית. לפי האסכולה, האינדיבידואליות אצל סארטר היא כתווית ולא מעבר לכך. כך, יש כאן התקפה שלהם על מושג האותנטיות – שבסופו של דבר נראה לאסכולה כחלק מהמערכת כולה. כך, הטוטאליות של האינד' מבחינת האסכולה לא משאירה לנו הרבה, בעוד שאצל סארטר יש יותר אופטימיות.
- הבדל שני ביחס לסארטר הוא התקפה על מושג הרציונאליות, וטענתם כי מושג התבונה אינו נייטרלי. אצל סארטר אין שום ביקורת על מושג התבונה כלשעצמו. הוא אינו נוגע בבעייתיות בתבונה ובנאורות שאסכולת פרנקפורט מתמקדת בהם.
- האברמס: מציג עמדה פחות ביקורתית ופסימית, בעלת כיוון יותר קאנטיאני-קלאסי, והוא רואה עצמו כיותר עוסק ברפורמה. הוא ראה את הסכנה יותר בכיוונים של אנטי-נאורות מאשר בנאורות עצמה. ניתן לראות בכך התמתנות מסוימת. לאחר מהפכות הסטודנטים ב-68' נוצרו פיצולים בתוך האסכולה – אדורנו עצמו מאוד התרחק מהמהומות, וסבר שהסטודנטים היו הרבה יותר דומים לנאצים מאשר לו עצמו. מרקוזה, מאידך, מאוד הזדהה עם הסטודנטים והיה יותר אופטימי בכך שכן ראה במרד הסטודנטים אפשרות לשינוי חברתי.
