ההגות הציונית לדורותיה: הציונות הדתית לאחר 1967
פרקים בהגות הציונית לדורותיה – סיכומים
ב- 1967 גישתה של הציונות הדתית משתנה, בשני מישורים. ראשית, כאשר ישראל כובשת את כל ארץ ישראל, ואזרחי ישראל נפגשים לראשונה עם הנופים שלמשה דיין שהיה שר הביטחון ומדבר על כתב שחזרו לכותל ולירושלים. יש הבדל עצום האם תובעים לצאת למלחמה כדי לשחרר את יריחו ושכם או האם נמצאים ביריחו ושכם וצריכים לקבל הכרעה מדינית האם מוותרים על כך. מבחינה מנטאלית ופסיכולוגית ויתור זו בעיה. זכויות ושטחים שכם או חברון אל רלוונטית לרוב העולים שמעברות. הם רוצים חינוך ואוכל ובזה השמאל מטפל, ולאג'נדה של הימין אין הרבה מעמד. ב- 67 נפתח מחדש הויכוח על החלוקה, הויכוח על שלמות הארץ, בזמן חדש. כאשר המציאות הפוליטית נותנת עוצמה לאלה שמדברים על ארץ ישראל השלמה, כי כבר הגענו לעזה ולשכם.
המפד"ל שעד 67 היא גורם מאוד מתון, שוכחים היום שערב המשבר של 67, ראש המפד"ל דאז מנסה לשכנע את המפד"ל להכניס את דיין לממשלה. כי לאשכול אין לגיטימיות לא לצאת למלחמה ולדיין החזק והגיבור יש לגיטימיות לא לצאת למלחמה. 67 הופכת זאת. וכמו שכל המערכת הפוליטית מתייחסת לחלוקה אחרת, ב- 67 עולה תנועה מה שהפך לגוש אמונים, שהופכת את המפד"ל מבת ברית טבעית של העבודה, לראש החץ של תנועת ארץ ישראל השלמה. על ידי פירושים של הרב קוק ושל בנו הרב צבי יהודה, רואה בזה לא רק עניין אסטרטגי אלא גם עניין יהודי לאומי. המפד"ל שניצבה במרכז שמאל עוברת לצד הימני, שנותנת את התימוכין החזקים ביותר נגד ויתור על שטחים עם הנימוקים האידיאולוגיים הכי חזקים.
